הוא קוסם

לפחות שני ספרי ילדים קלאסיים –"פו הדוב" ו"מריוס" - מכילים את הדפוס הזה: עולמות שראשיתם בסיפור וסופם בהתעוררות, ממשית או מטפורית. מילן מספר לבנו כריסטופר רובין את סיפורי פו הדוב, הסובבים גם סביב כריסטופר עצמו, עד שמגיע הרגע שכריסטופר צריך לצעוד מן הסיפור אל החיים ולהשאיר אותו ואת יער ת"ק הפרסאות מאחוריו. מריוס של רולף דקר לא חדל להמציא סיפורים המעשירים את ילדותו, עד הרגע שהוא מתאהב בילדה, ההופכת אותו, בהינף של נשיקה, למבוגר. אולם בשעה שבשני הספרים הללו רגע ההתפכחות מן הסיפור מתרחש בזמן הנכון כביכול, ב"סיפורי דגים" של טים ברטון, המבוסס על הספר “Big Fish” של דניאל ואלאס, נדמה שהרגע הזה קורה הרף עין לפני שמאוחר מדי.

אדוארד בלום הוא גרסה מודרנית של הברון מינכהאוזן. אם להאמין לסיפורים שהוא מתעקש לחזור עליהם בכל הזדמנות, כל האירועים בחייו מופרזים ומופרעים, קורותיו הן מפגן לא פוסק של מעשים נועזים, מראות מופלאים, הרפתקות מסמרות שיער.

וויליאם בלום, בנו העיתונאי, אינו מדבר איתו משום שהוא שבע מן הסיפורים הללו. את כל הסיפורים הוא כבר מכיר, להוציא את זה האמיתי, הביוגרפי, שיאפשר לו להכיר את אביו, כמות שהוא. כשאדוארד נוטה למות, מוכרח וויליאם להתפייס איתו ומבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו לפצח את דמותו של אביו. הוא חוזר עם אישתו ההרה אל בית הוריו רק כדי לגלות שכדי לדלות את הזיכרונות הממשיים מתוך הסיפורים, עליו לחזור ולשמוע עוד פעם על ילדותו בעיירה אשלנד ועל הענק שבא אליה, על המכשפה שבעין הזכוכית שלה יכול אדם לראות את מותו, על התאהבותו של אביו בסנדרה, לימים אשתו, על העבדות שלו בקרקס, ואיך זכה לבסוף בליבה של סנדרה, על הנערה באגם, על צמיחתו המופלאה ועל מעלליו במלחמה (בספרו של וואלאס האב בנוסף גם מדבר עם חיות ומוכיח לבנו שהוא בן אלמוות). את אדוארד וסנדרה בלום הצעירים מגלמים יואן מקגרגור ואליסון לוהמן, שחקן ושחקנית אנמיים, הסובלים שניהם מחסך אמיתי ביכולת הבעה. את סנדרה ואת אדוארד הבוגרים מגלמים ג'סיקה לאנג ואלברט פיני, שני שחקנים מחשמלים, בשלים, בעלי נוכחות.

"סיפורי דגים" הוא נקודת שיא ומפנה בהתפתחות של טים ברטון כיוצר. הסרט, מכשף ככל סרטיו האחרים, שוקע באיטיות רבה יותר מהם. זמן העיכול שלו ארוך יותר. צריך לקחת נשימה של שבוע בטרם מבינים. מדובר בסרטו הטוב ביותר של ברטון עד כה (כן, כן, טוב יותר אפילו מ"באטמן חוזר" ומ"המספריים של אדוארד").

ברטון מזן חדש

בעיניי, במאי טוב תמיד אחראי לתכנים של סרטו, גם אם לא כתב את התסריט בעצמו. מבחינה זו, כל הסרטים של טים ברטון הם החצנה של סוגיות המעסיקות אותו בעשייתו מאז 1985, השנה שבה עלה על האקרנים סרטו המסחרי הראשון, "ההרפתקה הגדולה של פי-ווי".

צפייה ב"פי-ווי" מעשירה את הצפייה ב"סיפורי דגים". שני הסרטים נדמים כהשתקפויות מהופכות. לשני הסרטים נקודת פתיחה זהה – הוויה אוטיסטית, שהמציאות שהיא באה איתה במגע לא מותירה עליה את רישומה. ב"סיפורי דגים" אלה סיפוריו חסרי השחר אך המקסימים של האב. ב"פי-ווי" אלה אופניו, ביתו וחייו המצועצעים, הנונסנסיים של פי-ווי, ספק ילד מגודל, ספק מבוגר תינוקי.

אך אם פיצ'ר הביכורים של טים ברטון הוא מסע שכולו שקיעה בהוויה האוטיסטית וגרירת העולם אל תוכה, הרי שסרטו האחרון הוא מסע שעיקרו פענוח של העולם החיצון ושל הדרכים להתקיים בו. בסוף "ההרפתקה הגדולה של פי-ווי "מתורגמת ההתרחשות האינפנטילית של הסרט לפנטסיה הוליוודית פרועה, שיש בה דמויות גדולות מן החיים, סקס, יצר ובידור, מבלי לעבור דרך הספירה האנושית, הארצית, הפגומה. ואילו בסוף "סיפורי דגים" מתגלגלות ההזיה וההפרזה לאמצעי המסייע לשאת את מומיה של החוויה האנושית ואת מה שמאפשר אותה – הידיעה שהמוות קיים.

בין "פי-ווי" ו"סליפי הולו", סרטו המשמעותי האחרון של ברטון (ברשותכם, אתעלם מ"כוכב הקופים"), ניתן להציב את כל סרטיו ולשרטט מעין סכימה אבולוציונית, שיש בה קפיצות ונסיגות, אך שהגנים הבסיסיים המאפיינים אותה נשארים דומים - המצאה ודמיון, עליונות האסתטיקה על הפסיכולוגיה, יתרון היופי על המסר. "סיפורי דגים" הוא הופעתו של זן חדש בארץ הפלאות של ברטון, כמו תיאוריה מדעית המכילה את התיאוריה שקדמה לה ומרחיבה את יכולת ההסתכלות על העולם. בליבו של "סיפורי דגים" מקננת התבנית הברטונית הרגילה – מאורעותיו העולים על כל דמיון של אדוארד בלום, אך סיפור המסגרת, העוטף את התבנית השגורה, מעניק לברטון את ההזדמנות לדון באמנותו שלו, בהפרדה הבנלית בין אמת עובדתית והגיון סיפורי, וביחס בין עקרון הממשות וכושר החלימה.

איזה סיפור אתה מעדיף?

ברטון משתמש בכל אמצעי שעומד לרשותו. סיפוריו של בלום מרהיבים מבחינה ויזואלית, הם מצולמים באפרפרות מכוונת, והשימוש הטוטלי באמצעים נדמה לפרקים לא מודע.  

"רציתי להיות אדם דגול. מה דרוש לו לאדם בכדי להיות דגול?" תוהה אדוארד בלחש באזני בנו בספר, מבולבל ויגע על ערש דווי, ומונה את שרשרת כישלונותיו, עד שהוא נזכר שהוא אמור להמציא סיפור שיציל אותו מן השיממון המאכזב. בסרטו של טים ברטון חושף הרופא המטפל באדוארד את אחורי הקלעים של אחד מסיפוריו – מקום הימצאו של האב בזמן לידת בנו, ושואל בישירות (שאינה מוסיפה כבוד לתסריט), "איזה סיפור אתה מעדיף?"

טים ברטון עונה על שתי השאלות בעצמו, בעצם עשייתו של הסרט. ב"סיפורי דגים" הוא מקיץ מארץ הפלאות רק כדי לשוב אליה, חכם יותר, עדין יותר, מצויד בתובנה הכובשת – הודאה בטבעה הפנטסטי של הפנטסיה הופכת אותה לעמוקה יותר מכל מציאות.