פרס ניחומים
אל תתנו לטקס האוסקר להוליך אתכם שולל: למרות התעלמות האקדמיה, "21 גרם", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, הוא מהסרטים המבריקים שתראו השנה. אהרון קשלס מתפעם מסרטו החדש והקודר של אלחנדרו גונזלס אינאריטו ("אהבה נושכת")
ישנם רגעים כאלה. הם אינם רבים ואולי אפילו מועטים. רגעים שבהם חווית הצפייה הופכת למשהו שונה לגמרי. כך קרה עם יצירת הביכורים המופתית של אלחנדרו גונזלס אינאריטו, "אהבה נושכת", שעה שכבשה את העולם בסערה, חבטה בנו בעוצמה וחשפה קולנוע אחר – ברוטלי, יצרי וכובש – וכך קורה גם עם סרטו החדש והמרגש, "21 גרם", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים.
בדקות הפתיחה של "21 גרם" אנו חוזים בדמותו של פול ריוורס (שון פן), כשהיא שוכבת על מיטת חולייה ומסננת: "אז זהו חדר ההמתנה למוות".
המשפט הזה, חסכוני ככל שיהיה, הוא בבחינת מפתח להבנת היצירה כולה. לא זאת בלבד שהוא מאותת לצופים על האווירה הקודרת והטון המלנכולי בהם יתאפיין הסרט, אלא שהוא מהווה גם הקדמה ראויה ליצירה העוסקת בשלוש דמויות שאיבדו את תשוקתן לחיים ומוצאות עצמן נעות במסדרונות קיומן ללא מטרה נראית לעין.
כמו ב"אהבה נושכת", גם ב"21 גרם" אינאריטו מציב במרכז הסרט תאונת דרכים שתוצאותיה המחרידות מרעידות ומשבשות את הלך החיים של גיבוריו. כריסטינה פק (נעמי ווטס) היא האשה והאם שמאבדת את משפחתה בתאונת הדרכים. ג'ק ג'ורדן (בניסיו דל-טורו) הוא עבריין משוקם שבחר ללכת בדרכי הדת ומוצא עצמו מאחורי ההגה של המכונית המרצחת, ואילו פול ריוורס (פן) הוא פרופסור למתמטיקה, נשוי לא באושר, שבגופו מושתל לבו של הבעל המת.
לכאורה, ניתן לטעון כי מבחינה עלילתית לא הרבה מפריד בין יצירתו של אינאריטו ובין אופרת סבון, בייחוד בכל הקשור לעיסוק בגורל, אולם האופן האינטליגנטי שבו מתנהל "21 גרם" הוא שמעניק לו את ייחודו. בדומה למתרחש ב"אהבה נושכת" גם כאן מבקש התסריטאי המחונן, גיירמו אריאגה, לפרק את הסגנון הנרטיבי הקלאסי, כשהוא מסתמך על טכניקות ספרותיות ששאב מהסופר האמריקאי וויליאם פוקנר, ובכך חושף את הצופה ליצירה שהיא בבחינת פסיפס מורכב ומתוחכם הנע לא רק בין סיפוריהם השונים של הדמויות אלא גם בין מספר אפיקי זמן.
מהבחינה הזאת, 30 הדקות הראשונות של הסרט הן מן המבריקות שנראו בשנים האחרונות בקולנוע והן ראויות להילמד כמופת למלאכת העריכה (סטפן מיריון, שזכה באוסקר על עבודתו ב"טראפיק" ) והתסריט. אינאריטו מרשה לעלילתו לדלג בקצב מהיר, הלוך וחזור בין הדמויות השונות, ברגעים שונים בחייהם, ובכך כופה על הצופים פעילות מוחית מוגברת בהרכבת הפאזל האנושי שנחשף לנגד עיניהם.
או גאולה
את התסריט והבימוי המצויינים מחזקים שלושה שחקנים נפלאים: שון פן, שנפרד מן האופראיות שאפיינה את תפקידו הנהדר ב"מיסטיק ריבר" וכעת מסתפק בהופעה מאופקת של אדם המביט על גרגרי החול האחרונים בשעון חייו ומבקש להעניק להם משמעות; בניסיו דל-טורו, שקט ונוגע ללב כאסיר המבקש להשתקם באמצעות כוחה המעוור של האמונה המתעתעת בו; ונעמי ווטס, שמתמודדת באופן אמיץ עם תפקיד קשה ותובעני המאלץ אותה לנוע כזיקית בין רגעים של אם מאושרת ובין רגעים של אלמנה דכאונית ומיוסרת הנגררת אל הטיפה המרה והסם.
לתצוגות המשחק עוזרת גם מצלמת הכתף של רודריגו פרייטו (שאת עבודתו הנפלאה זכינו לראות גם ב"שעה ה-25"), שנצמדת לפניהם של השחקנים, מסרבת לנוח, ומעניקה לסרט תחושה מיידית ואינטימית שלא פוגשים כל יום.
"21 גרם" עשוי להזכיר, במידת מה, את "ממנטו", אך ישנה נקודה מרכזית המפרידה בין שני הסרטים הללו. בעוד "ממנטו" שיבש את מהלכה הליניארי של היצירה בכדי לאפשר לנו הצצה לזהותה של דמות הסובלת מבעיות זיכרון ובכך לייצר מותחן מתוחכם עם טוויסט מפתיע, הרי שאינאריטו משתמש בטכניקה הסיפורית הזו בכדי לגרור את הצופה לפעילות שיפוטית שונה מזו שהורגלנו אליה במרבית הסרטים ההוליוודיים. אין ספק כי את ההחלטה הזו מנחה בראש ובראשונה שיקול מוסרי.
במאי הסרט דוחה את התבנית הכרונולוגית בכדי לגרור את הצופה לפעילות מחשבתית ורגשית המתחייבת גם מן הדמויות, שחלקן נעות במסלול נקמה וחלקן במסלול התאבדות. לרגעים הוא מאפשר לנו לדעת הרבה יותר ממה שאנו אמורים לדעת ולרגעים הוא מעלים מאיתנו מידע, על-מנת שלא נוכל לחרוץ את דינם של הגיבורים בשלב מוקדם של הסרט.
החיים, לשיטתו של אינאריטו, הם מארג סבוך ועדין. הצופה, יחד עם דמויותיהן של פול, ג'ק וכריסטינה, ילמד כי הדרך לגאולה היא ארוכה ומפותלת, בייחוד כשהיא טומנת בחובה את הדרישה לסלוח.
שמו של הסרט, "21 גרם", נובע מניסוי שגילה כי האדם מאבד 21 גרם ממשקלו בעת מותו. יש הסבורים שזהו משקלה של נשמת המנוח. לנוכח סרטו המפעים של אינאריטו אפשר לקבוע כי לפחות במקרה של המעורבים ביצירה החדשה, הניסוי הוכח ככישלון מוחלט. הנשמה שלהם שוקלת יותר. הרבה יותר.
שני דברים לפני סיום:
1. אל תתנו לטקס האוסקר להטעות אתכם. אומנם יצירתו האחרונה של אינאריטו זכתה להתעלמות ברורה בטקס האחרון (מלבד מועמדותם של ווטס ודל טורו), אך אין ספק כי מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של שנת 2003. לא כדאי לחזור על טעויותיה של האקדמיה.
2. כדאי להישאר עד לסיום הכתוביות, ולו בכדי להעניק את הכבוד הראוי לשירו הכובש של דייב מת'יוס, "Some Devil".
