סוכרת: האם אתם בסיכון?
מעולם לא ידעו הרופאים כל כך הרבה על מחלת הסוכרת ועל הדרכים להיאבק בה כפי שהם יודעים עכשיו – אבל המחלה לא מפסיקה להתפשט. באירופה לבדה יש כבר 48 מיליון חולי סוכרת – רבים מהם ילדים. הרופאים משוכנעים: אכילה נכונה, פעילות גופנית ומודעות לנזקי הסוכרת יכולים להגן עליכם מפני המחלה
היום ששינה את חייה של הילארי קארול הגיע לפני שנה. הילארי, אז בת 10, החלה להתפתל מכאבים בכל פעם שהלכה לשירותים. אמה של הילארי הניחה שמדובר בדלקת ולמחרת לקחה אותה לרופא הילדים. אלא שבמקום לקבל מרשם לאנטיביוטיקה, אושפזה הילדה, ששקלה אז 100 ק"ג, בבית החולים. בדיקות המעבדה הראו שהיא סובלת ממשהו חמור בהרבה מסתם דלקת – סוכרת מסוג 2.
הילארי אינה הילד השמן הראשון שמתבשר שהוא לוקה בצורת הסוכרת הזאת, הפרעה מטבולית כרונית שפעם קראו לה 'סוכרת מבוגרים' אך שמה שונה – בין השאר מפני שילדים כה רבים בגילה של הילארי לקו בה.
מגפת הסוכרת לא מפסיקה להתפשט. אם ב-1985 סבלו בכל העולם כ-30 מיליון איש מהמחלה, הרי שכיום מגיע מספר החולים באירופה לבדה ל-48 מיליון בני אדם – 7.8% מהאוכלוסייה. ואף שסוכרת מסוג 2 עדיין נוטה להופיע אצל אנשים בעשור החמישי או השישי לחייהם, יותר ילדים מבעבר לוקים בה – עובדה שמעוררת דאגה עמוקה אצל מומחי הבריאות.
לא זו בלבד שהילדים האלה צפויים לסבול כל חייהם מבעיות – כולל סיכון מוגבר לעיוורון, מחלת לב ושבץ – הם גם אות אזהרה לכך שמשהו באורח חיינו השתבש להחריד.
ועם זאת, רק בעשור האחרון למדו המדענים שהסיבוכים הקשים ביותר של הסוכרת – ובחלק מהמקרים המחלה עצמה – ניתנים כמעט לחלוטין למניעה. קיימות טכניקות משופרות לניטור הסוכרת ותרופות יעילות יותר לטיפול בה, ושני מחקרים חשובים הראו שבאמצעות שינויים מתונים בלבד בדיאטה ובפעילות הגופנית, אנשים שנמצאים בסיכון גבוה לפתח סוכרת מסוג 2 יכולים לעכב את המחלה בשלוש שנים לפחות ואולי אף הרבה יותר מכך.
מעולם לא ידעו הרופאים כל כך הרבה על סוכרת מסוג 2 וכיצד לשלוט בה, ואף על פי כן מספר המקרים צפוי לגדול בשיעור מפחיד. אפידמיולוגים צופים שעד 2025 יוכפל שיעור התחלואה בצפון אמריקה ויגדל ב-20% באירופה. באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח אסיה יגדל שיעור התחלואה ביותר מכפליים, ובמערב הפאסיפיק ואמריקה הלטינית הוא יגדל ב-75% עד 85%. בהודו נמצא המספר הגבוה ביותר של חולי סוכרת – 35.5 מיליון מקרים לפי ההערכות. בסין ידוע על 23.8 מיליון מקרים, ובארה"ב על 16 מיליון. בישראל יש כ-400 אלף חולים.
הרבה רופאים יגידו לכם שהסיבה לגידול האדיר הזה ברורה: חברות רבות אוכלות יותר מדי ומתעמלות פחות מדי. אין ספק שמשקל מופרז מגדיל את הסיכון שלכם להפוך לסוכרתיים, אבל זה מסביר את הבעיה רק במידה חלקית. לסוכרת יש מרכיב גנטי חזק, והמדענים מתחילים לחשוד שגורמים אבולוציוניים מסוימים, וכן הסטטוס המטבולי או התזונתי של אמכם במהלך ההריון, עלולים לחשוף אתכם להתפתחות סוכרת.
ובכל זאת, הפציינטים אינם חסרי ישע כנגד פגעי הסוכרת כפי שחשבו בעבר, במיוחד אם מזהירים אותם בשלבים הראשונים של המחלה. שינויים באורח החיים ובדיאטה יכולים, ברוב רובם של המקרים, להיות בעלי השפעה של ממש. עתידו של כל מי שלוקה בסוכרת לא היה מעולם ורוד יותר, בתנאי שיש לו או לה נגישות לטיפולים המתאימים. מנגד, התוצאות של חוסר פעולה לא היו מעולם הרסניות יותר: סוכרת היא גורם המוות הרביעי בחומרתו במדינות המפותחות, הסיבה המובילה לעיוורון והסיבה השכיחה ביותר לקטיעת איברים.
מהי סוכרת
כדי להבין את התובנות העדכניות לגבי המחלה, כדאי לדעת קצת יותר על שתי מולקולות חשובות – גלוקוזה ואינסולין – והתפקידים שהן ממלאות במה שהרופאים מכנים סוכרת מסוג 1 וסוכרת מסוג 2. נתחיל בגלוקוזה, מולקולת הסוכר המשמשת מקור חשוב של חומר דלק לגוף. אתם יכולים לבדוק את רמות הגלוקוזה שלכם אצל הרופא או בבית בעזרת מכשיר הקרוי גלוקו - מטר. מה שאתם מקבלים זה תוצאה במילימולים של גלוקוזה לליטר דם (או, בחלק מהגלוקומט - רים, במיליגרמים לדציליטר). כל מי שרמת הגלוקוזה שלו לפני ארוחת הבוקר – מה שנקרא 'רמת הצום' – היא 7 מילימול/ליטר ומעלה נחשב לסוכרתי. רמת צום תקינה נעה בין 4 ל-7.
האינסולין הוא הורמון שנוצר על ידי תאים מיוחדים בלבלב, ותפקידו להוציא את הגלוקוזה מהדם ולהחדיר אותה לתאים שונים בגוף. כל אימת שכמות הגלוקוזה בדם מתחילה לעלות, מה שקורה כמעט בכל פעם שאתם אוכלים, הלבלב מזרים עוד אינסולין כדי לשמור על יציבותן של רמות הסוכר.
וכאן נמצא ההבדל הברור ביותר בין סוכרת סוג 1 לסוכרת סוג 2. אצל סוכרתיים מסוג 1 יש רמות גלוקוזה גבוהות משום שהלבלב שלהם כבר אינו יכול לייצר אינסולין. סוכרתיים מסוג 1 חייבים בסופו של דבר לקבל זריקות אינסולין כדי שהסוכרת שלהם תהיה תחת שליטה. סוכרתיים מסוג 2 עדיין יכולים לייצר אינסולין בעצמם, אבל גופם אינו מגיב לו היטב – מצב הקרוי 'תנגודת לאינסולין'. במצב כזה חלה עלייה ברמות הגלוקוזה בדם.
מדען שיגלה מדוע קיימת אצל הסוכרתיים מסוג 2 תנגודת לאינסולין יהיה, קרוב לוודאי, מועמד לפרס נובל. לא מדובר בתוצאה פשוטה של עודף משקל. אצל שמנים רבים אין תנגודת לאינסולין, ולא כל מי שלוקה בתנגודת לאינסולין סובל מעודף משקל.
מומחים לביולוגיה אבולוציונית משערים שנטייה מוקדמת לסוכרת התפתחה בקרב קבוצות אתניות מסוימות – כגון אינדיאנים, תושבי האיים באוקיינוס השקט או אפרו-אמריקאים – כתוצאה מתקופות חוזרות ונשנות של רעב, אולי אפילו בעת האחרונה. אלה שהצליחו יותר מחבריהם להפחית את הוצאת האנרגיה במהלכה של תקופת רעב שרדו והעבירו את התכונה לצאצאיהם. לרוע המזל, נראה שאותה יכולת היא שגורמת לתנגודת לאינסולין כאשר המזון מצוי בשפע. טרי ווילקינס, פרופסור לאנדוקרינולוגיה מבית החולים דריפורד בפלימות שבאנגליה, מסביר את המצב הזה בפשטות: "פיתחנו גנים שמאפשרים לנו לשים בצד, ליום סגריר, קלוריות עודפות – ועכשיו הגענו למאה ה-21 כשאנחנו מוקפים קלוריות עודפות מכל עבר והגנים שלנו אינם מותאמים למצב הזה".
על ספורט ואינסולין
מה כל כך רע בתנגודת לאינסולין ובכמות גדולה מדי של גלוקוזה בדם? ובכן, בגלל סיבות שהחוקרים עדיין מנסים לברר, הסוכרת מגדילה במידה רבה את הסיכון להתקף לב או לשבץ. גבר הלוקה בסוכרת נמצא, כמדומה, באותה רמת סיכון לסבול מבעיות לב וכלי דם שבה נמצא גבר לא סוכרתי שכבר עבר התקף לב. אישה שמפתחת סוכרת מאבדת את היתרונות מגונני הלב שהיא נהנית מהם בשל היותה אישה. וילדים הלוקים בסוכרת מסוג 2 מועדים יותר לפתח מחלת לב בשנות ה-20 וה-30 לחייהם.
המחלה גורמת נזק גם לכלי דם קטנים בכל הגוף – במיוחד בעיניים ובכליות. הנזק גורם לרטינופתיה (מחלת רשתית) מסכנת ראייה אצל כ-10% מהסוכרתיים, למחלת כליות אצל עד 50%, ולעלייה של פי 15 בסיכוי לקטיעת גף תחתונה. ואם זה לא מספיק, אז הסוכרתיים גם מועדים כפליים מהלא סוכרתיים לסבול מדיכאון.
זה לא חייב להיות כך. עוד ב-1993 הוכיחו רופאים שסוכרתיים מסוג 1 יכולים להקטין במידה רבה את הסיכון שלהם לסיבוכים, באמצעות פיקוח הדוק על רמות הגלוקוזה ושמירתן קרוב ככל האפשר לרמות התקינות (תוך שימוש בגלוקומטר למדידת רמת הסוכר בטיפת דם ובזריקת אינסולין כאשר צריך להוריד את הרמה). תוצאות דומות נצפו מאז גם אצל סוכרתיים מסוג 2.
אך רוב הסוכרתיים מסוג 2 אינם צריכים להשתמש בזריקות אינסולין כדי לטפל במחלתם. הואיל והבעיה היסודית בסוכרת מסוג 2 היא תנגודת לאינסולין – ולא, כמו בסוג 1, חוסר היכולת לייצר אינסולין – קיימות אופציות אחרות. עם בעלי בריתכם הטובים ביותר במאבק הזה נמנים השרירים שלכם. פיתוח השרירים והשימוש הסדיר בהם, בפעילויות כמו הליכה או ריקוד, שואבים עוד גלוקוזה מתוך זרם הדם ומגבירים את יעילותו של האינסולין. משתלם גם להימנע ממזונות שמתעכלים בקלות – כמו צ'יפס, משקאות מוגזים לא דיאטטיים ושאר ג'אנק פוד – שהמטבוליזם שלהם מצריך כמויות גדולות של אינסולין. ולבסוף, ירידה במשקל עושה בדרך כלל את עבודתו של האינסולין הרבה יותר קלה.
דונה בלאק בראדלי (52) מלוס אנג'לס היא הוכחה חיה לכך. ערב אחד נסעה בראדלי מהעבודה הביתה, כשלפתע לא הצליחה לקרוא את התמרורים. כשהרופא שלה איבחן סוכרת, היא הרגישה משותקת. "אחר כך אמרתי: 'אוקיי, יש לי כאן משהו שאני צריכה לעשות'", היא מספרת, "אני צריכה להשתנות". והיא אכן השתנתה. בראדלי, אמא וסבתא שגובהה 1.70 מ', התחילה לאכול טוב יותר ולהתאמן על הליכון מספר פעמים בשבוע. משקלה ירד מ-123 ק"ג ל-90 ק"ג, ורמת הגלוקוזה שלה בצום ירדה מ-16.7 ל-5.7 מילימול/ליטר. בעיות הראייה שלה נעלמו, והרופא שלה סבור שהיא לא תצטרך יותר ליטול תרופות להגברת הרגישות לאינסולין אם היא תצליח להוריד את משקלה מתחת ל-90 ק"ג – מה שהיא נחושה לעשות, הן למען עצמה והן למען נכדה איזייה. "אני רוצה להיות בסביבה בשביל הפעוט הזה בן השנתיים", היא אומרת.
צעדים קטנים, הישגים גדולים
ככל שהמדענים לומדים יותר על הסוכרת ועל הסיבוכים שהיא גורמת, כך הם מוצאים את עצמם חוקרים יותר ויותר את התנאים שקודמים לה. בבית החולים האנגלי דריפורד מתאמת לינדה וַס תוכנית מחקר בקרב ילדים בריאים, בניסיון לזהות גורמים סביבתיים שיכולים להוביל לתנגודת לאינסולין, שקודמת לסוכרת. היום, שלוש שנים לאחר תחילת המחקר, ווס ועמיתה פרופ' ווילקינס כבר זיהו ילדים שעלולים להיות בסיכון. הצוות זיהה קשר בין מסת שומן הגוף לבין תנגודת לאינסולין, כיוון שכאשר הגוף מוסיף משקל הוא נעשה עמיד יותר לפעולתו של החומר הכימי.
במשך 20 שנה תהה החוקר הפיני יאקו טואומילהטו, מהחוג לבריאות הציבור באוניברסיטת הלסינקי, מדוע אנשים מגלים עניין כה רב בגילוי דרכים למניעת סרטן ומחלות לב וכלי דם, אבל מתעלמים מהסוכרת. הוא היה משוכנע ששינויים פשוטים באורח החיים יכולים למנוע מקרים רבים של המחלה.
ב-1993 הוא החל בניסוי קליני, שכלל רק שינויים באורח החיים – שום תרופות או התערבות רפואית אחרת – בקרב יותר מ-500 איש, שנמצאו לפי ההערכות בסיכון גבוה לפתח סוכרת מסוג 2. התוכנית שהוא עיבד הטילה על המשתתפים חמש משימות פשוטות מאוד: הפחתת המשקל ב-5% לפחות, הפחתת צריכת השומן לפחות מ-30% מצריכת האנרגיה הכוללת, הקטנת צריכת השומן הרווי לפחות מ-10% מהאנרגיה הכוללת, הגדלת כמות הסיבים בדיאטה למינימום של 15 גרם לכל 1,000 קלוריות, וחצי שעה לפחות של פעילות גופנית מדי יום. "התוכנית היתה מאוד צנועה", הוא אומר. "התחלנו את הניסוי בהנחה שאנחנו יכולים להקטין את הסיכון ב-35%".
בשנת 2000, כשהמחקר הגיע למחצית דרכו, הזמין טואומילהטו סטטיסטיקאי לבדוק את התקדמותו. התוצאות היו מדהימות: התברר שבמקום ה-35% הצפויים, הסיכון להתפתחותה של סוכרת מסוג 2 הוקטן ב-58%.
מחקר דומה בארה"ב, שנקרא 'התוכנית למניעת סוכרת', היה כבר בשלבי ביצוע כשהתפרסם מחקרו של טואומילהטו. החוקרים האמריקאים ביצעו ניתוח ביניים, וגילו הפחתה זהה. תוצאות מחקרם התפרסמו ב-2002. "הראינו שמבין האנשים שהצליחו להשיג את כל חמשת היעדים, ואפילו מבין אלה שהצליחו להשיג ארבעה מהם, אף אחד לא לקה בסוכרת", אומר טואומיליהטו. "זה רק מראה עד כמה הדוק הקשר בין סוכרת ודפוסי אורח החיים".
רמז נוסף במסגרת החיפוש אחרי טיפולים עשוי להתקבל מהבנה טובה יותר של האופן שבו השרירים שלנו משתמשים בגלוקוזה. החוקרים גרהם הארדי ודריו אלסי, מאוניברסיטת דאנדי שבסקוטלנד, דיווחו זה לא כבר על גילוי אנזים שמווסת את רמת הגלוקוזה בדם. כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית, במיוחד סוגי פעילות הדורשים סיבולת – כמו הליכה מהירה, שחייה או רכיבה באופניים – השרירים שלנו נעשים יותר רגישים לאינסולין (ההיפך מעמידים, או מתנגדים, לאינסולין).
הצוות מדאנדי גילה שבמהלך הפעילות הגופנית, אנזים הידוע בשם 1 LKB מפעיל אנזים אחר בשם AMPK , שמעודד מעבר של גלוקוזה וחומצות שומן מהדם לשרירים והפיכתן לאנרגיה. המשמעות: הפעילות הגופנית לא רק מפחיתה את רמת הסוכר בדם, אלא גם שומרת על הגיזרה ומקטינה את הסיכון לחלות בסוכרת מסוג 2.
עסק משפחתי
שעה שרובנו מכירים בכך שעלינו לחשוב על שינוי אורח החיים שלנו – לרדת במשקל ולבצע יותר פעילות גופנית – השאלה לאמיתו של דבר היא: מדוע אחדים מאיתנו מפתחים סוכרת בעוד השאר אינם מפתחים את המחלה? מסתבר שהגנים הם האחראים לכך. אם יש סוכרת מסוג 2 במשפחה שלכם, סיכוייכם ללקות בה גדלים בשיעור של עד 75%. אלא שזה עדיין מותיר ללא הסבר את השאלה מהו הניצוץ שגורם להתפרצות המחלה. לכן החוקרים מנסים למצוא איזה גנים הם האחראים, וכיצד הסביבה משפיעה עליהם. באוניברסיטת אקסטר שבאנגליה סורקים אנדרו האטרסלי וצוותו את הגנום האנושי בניסיון למצוא רמזים.
האטרסלי מדמה את החיפוש לניסיון למצוא טעות כתיב אחת בספרייה מלאה ספרים: "ברגע שגילית באיזה טעות כתיב מדובר זה יקבע איזה טיפול תיתן". האטרסלי עובד על צורה מיוחדת של סוכרת, שידועה בראשי התיבות MODY (סוכרת מבוגרים המופיעה בצעירים); זו אחראית בערך ל-2% ממקרי הסוכרת בעולם, והיא פוגעת בדרך כלל באנשים מתחת לגיל 25. בעוד הסוכרת מסוג 2 היא פוליגנית, כלומר גנים רבים מעורבים בה, ב- MODY מעורב רק גן אחד, alpha 1 HNF . במחקר שפורסם באוקטובר 2003 בכתב העת הרפואי הבריטי 'לנצט', דיווח צוות החוקרים של האטרסלי שאנשים עם פגם בגן הזה מגיבים לטיפול סטנדרטי אחד – מטפורמין, תרופת סולפונילאוריה (ראו מסגרת) שמעודדת את ייצור האינסולין – פי ארבעה טוב יותר מאשר לתרופות אחרות.
בגלל הגיל המוקדם שבו מתפרצת המחלה, חלק מהאנשים שהשתתפו במחקר אובחנו בטעות כסובלים מסוג 1 ובמשך שנים רבות נהגו להזריק לעצמם אינסולין. מרי לי, אחות בת 46 מאסקס עם היסטוריה משפחתית נרחבת של סוכרת, הזריקה לעצמה אינסולין במשך 27 שנים. מאז שאימצה תרופת סולפונילאוריה בשם 'דיא - מיקרון', מצבה השתפר. התרופה הפסיקה את התנודות הדרמטיות שחלו ברמות הסוכר בדמה, והיא מאושרת שהיא כבר לא צריכה להזריק לעצמה: "אני מרגישה הרבה יותר טוב. כשהזרקתי העור שלי נעשה גומות גומות, כמו צלוליטיס, אבל עכשיו הוא יפה וחלק. עכשיו אני אפילו מעיזה ללבוש ביקיני".
אתגר המניעה
ההתקדמות שחלה במהלך השנים האחרונות בחקר הסוכרת מראה בבירור שאפשר למנוע את המחלה – ושככל שנקדים לפעול כן ייטב. הממשלות השונות בעולם מתחילות להבין את זה דרך הכיס: בבריטניה גוזל הטיפול בחולי הסוכרת 13 מיליארד יורו מתקציבו של שירות הבריאות הלאומי. בגרמניה הנתח גדל ל-20 מיליארד יורו. למרות העלות האדירה הזאת קרוב ל-80% מ-6 מיליון הסוכרתיים בגרמניה מקבלים טיפול רפואי לא מתאים ואינם מקבלים מספיק מידע – אם בכלל – על המחלה. "כתוצאה מכך, אנשים רבים פשוט מתעלמים מהמחלה", אומר לוץ גראף צו דוהנה, שעומד בראש איגוד הסוכרת הגרמני. "הם טוענים שהם מעדיפים לחיות חיים קצרים אך אינטנסיביים על פני חיים מלאי הגבלות". אבל מה יקרה אם, כצפוי, מספרם של חולי הסוכרת בגרמניה יגיע ב-2010 ל-10 מיליון? "מערכת הבריאות תקרוס לחלוטין", קובע דוהנה.
בינתיים קורים דברים שאמורים למנוע תוצאות טראגיות שכאלה. בהתבסס על תוכנית חמשת היעדים שניסח טואומילהטו מאוניברסיטת הלסינקי, החלה השנה פינלנד את התוכנית הלאומית הראשונה בעולם למניעת סוכרת. ב-2002 הנהיגה גרמניה תוכנית שמעניקה לאנשים שסובלים מסוכרת או לחץ דם גבוה זכות חוקית לקבל הדרכה מקפת על דרכי ההתמודדות עם מחלתם. בינואר 2003 הודיעה ממשלת בריטניה על תוכנית למניעת התפתחותם של הסיבוכים הקשים שנובעים מסוכרת.
תוכניות מנע מקיפות אינן זולות, אבל לשבת ולא לעשות כלום עולה בסופו של חשבון הרבה יותר. "אם לא נטפל בסוגיה הזאת עכשיו, יהיו לנו חולי סוכרת מסוג 2 במספרים עצומים, ומשלם המסים יצטרך לשלם את החשבון", אומרת ד"ר פיליס פרסיאדו, רופאה פנימית שמנהלת מרפאה לחולי סוכרת בקליפורניה.
הילארי קארול ומשפחתה הפנימו את הלקחים האלה. בעודה בבית החולים עברה הילארי מעין מחנה אימונים סוכרתי, שבו למדה כיצד לפקח על רמות הסוכר בדמה, לשנות את הרגלי האכילה שלה ולהגדיל את כמות הפעילות הגופנית בחייה. שנה אחרי, הילארי מרגישה הרבה יותר טוב: היא השילה כבר 11 ק"ג, מרבה לרכוב על אופניים ורמת הסוכר שלה נמצאת בשליטה. נראה שכדי לעצור את מגפת הסוכרת צריכים גם כל השאר לנקוט צעדים דומים.
איך נוכל לעזור לעצמנו
בהיעדר טיפול עלולה הסוכרת מסוג 2 לגרום נזק ללב, לכליות ולעיניים. אתם יכולים להקטין את הסיכון למינימום באמצעות נקיטת כמה צעדים פשוטים, שישמרו את רמת הסוכר בדמכם בגבולות המותר.
דיאטה ופעילות גופנית: אכלו את הארוחות שלכם מדי יום באותה שעה. הקפידו על כמה ארוחות קטנות ומסודרות (בוקר, צהריים וערב – ושתי ארוחות ביניים קלות), שיכללו מזונות עתירי סיבים ודלי שומן, כגון פירות וירקות טריים, שעועית ודגנים מלאים לא מעובדים. הדיאטה הזו תאפשר לכם לייצב את רמות הסוכר בדם. לגבי פעילות גופנית, היעד הוא חצי שעה מדי יום.
טיפול תרופתי: אם שינוי הדיאטה והגברת הפעילות הגופנית אינם מספיקים בשביל לשמור את הגלוקוזה תחת שליטה, יש כמה תרופות שיכולות לעזור:
- סולפונילאוריות: תרופות מסוג זה ממריצות את הלבלב לשחרר יותר אינסולין. מגליטינידים : בדומה לסולפונילאוריות, גם התרופות האלה מעודדות את הלבלב לייצר עוד אינסולין.
- ביגואנידים: קבוצת התרופות הזאת מאותתת לכבד לייצר פחות גלוקוזה ומגבירה את רגישות הרקמה השרירית לקלוט יותר גלוקוזה מהדם. תיאזולידינדיונים : הגלולות האלה, שהן התוספת האחרונה לארון התרופות הסוכרתיות, משפרות את יכולתו של האינסולין להחדיר את הגלוקוזה לרקמות השרירים והשומן.
- מעכבי אלפא-גלוקוסידאז: תרופות אלה, שפועלות במעיים, חוסמות את הפיכת העמילנים בלחם ובפסטות לגלוקוזה.
אינסולין: מקצת הסוכרתיים מסוג 2 עשויים להזדקק לאינסולין. לגבי סוכרתיים מסוג 2, זריקות – באמצעות מזרק ומחט או באמצעות עט אינסולין, שמכיל מחט ומחסנית עם מנות שונות של אינסולין – הן הדרך הנוחה ביותר. רבים מצליחים להשיג שליטה על רמות הגלוקוזה בעזרת שילוב של תרופות הניטלות בפה ואינסולין.
בדיקות: משעה שאובחנתם כסוכרתיים, חשוב להמשיך לעקוב אחרי רמות הגלוקוזה בדמכם. אפשר לעשות את זה באמצעות כמה סוגי בדיקות:
- HBA1C: בדיקה זו, שידועה גם כבדיקת המוגלובין מסוכרר, היא בדיקת דם שמספקת מידע על רמות הסוכר שלכם במהלך חודשיים-שלושה.
- שתן: כשהגוף אינו יכול לייצר כמות מספקת של אינסולין, ורמות הסוכר בדם עולות יותר מדי, הוא מתחיל לפרק שומן ליצירת גופי קטון. תרכובות הקטון האלה מגיעות לשתן ומאותתות שיש בגוף פחות מדי אינסולין.
- דקירת האצבע: הדרך השכיחה ביותר למעקב אחרי רמות הסוכר בדם – דקירת האצבע לפני ארוחות ושינה לקבלת טיפת דם – הפכה לנוחה יותר ומכאיבה פחות משהיתה. דוקרנים אוטומטיים מקילים את הוצאת הדם, ומכשירים ממוחשבים מאפשרים קבלה אוטומטית של התוצאות.
- 'גלוקו-ווטש': רק מכשיר אחד שאושר על ידי האיחוד האירופי מודד את רמות הגלוקוזה מבלי לדקור את העור. המכשיר, שנענד על פרק היד, משתמש בזרמים חשמליים זעירים כדי לשאוב בעדינות נוזלי גוף מהעור עד שש פעמים בשעה למשך 13 שעות. שונאי המחטים, על כל פנים, עדיין לא יוכלו להימנע מדקירות באצבע: ב'שעון' הזה צריך להשתמש יחד עם בדיקות קונבנציונליות של דגימות דם.
סוכרת: המונחים המשמשים לתיאור המחלה
רמת הגלוקוזה בדם בצום: כמות הגלוקוזה בדמכם אחרי שלא אכלתם במשך 8 עד 10 שעות. רמת הגלוקוזה בצום, הנמדדת בדרך כלל לפני ארוחת הבוקר, היא תקינה כאשר היא פחות מ-110 מיליגרם.
מבחן העמסת גלוקוזה: מודד כיצד מתמודד גופכם עם משקה ממותק סטנדרטי. תוצאה תקינה היא פחות פחות מ-140 מיליגרם. העמסת הגלוקוזה נחשבת ללקויה ברמה של 200 מיליגרם.
תנגודת לאינסולין: מצב שבו גופכם אינו מנצל את האינסולין ביעילות. התנגודת לאינסולין, שקשה למדוד אותה באורח ישיר, יכולה להתקיים בין שרמת הגלוקוזה בדמכם תקינה ובין שלא.
היפוגליקמיה (תת סוכר בדם): כשרמות הסוכר בדם יורדות מתחת ל-50 מיליגרם. טיפול מהיר, כמו משקה ממותק וחטיף עמילני כגון סנדוויץ', יעלה את רמות הגלוקוזה וימנע מכם לאבד את ההכרה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
