אביב בתל-אביב

את "ערפל קרב", סרטו של ארול מוריס שזכה לפני כחודש בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, לא תראו ב"דוקאביב", הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי, שמתקיים זו השנה השישית בסינמטק תל אביב, ואשר יפתח ביום חמישי הקרוב (25.3). הסיבה לכך פרוזאית: סרטו עטור השבחים של מוריס כבר הוצג אשתקד בפסטיבל הסרטים בחיפה, מבלי שעורר שם תשומת לב מיוחדת, ועוד בטרם נשמעו פעמי האוסקר. חבל, משום שתפקידו של פסטיבל סרטים תיעודיים, וכזה שצבר לעצמו מוניטין בינלאומיים, להקרין בפני צופיו את מיטב התוצרת הקולנועית הלא-בדיונית של השנה, מבלי להעמיד עצמו בתחרות עם הסרטים הדוקומנטריים המוצגים בפסטיבלים של ירושלים וחיפה, ועל פי רוב זוכים שם לתהודה שולית יחסית. הנה אפוא מעט חומר למחשבה.

אך גם בלי "ערפל קרב", ישנן לא מעט סיבות לצבוא במהלך עשרת ימי הפסטיבל (שינעל ב-3.4) על שערי הסינמטק. וקודם כל – הסרטים הישראליים. לא פחות מעשרה סרטים תיעודיים כחול-לבן יחשפו השנה בפני באי "דוקאביב", ביניהם "מחסומים" של יואב שמיר, שמספק מבט על שגרת הכיבוש, וקטף לאחרונה את הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים באמסטרדם; "ימים עליזים, מר קורטיזון", שבו מתעד הבמאי שלומי שיר את מאבקו במחלת הסרטן; "שיר ערש" של עדי ארבל המצליב בין סיפוריהן של אמהות, ישראליות ופלסטיניות, שאיבדו את ילדיהן באינתיפאדה; ו"גן" בבימוי רותי שץ ועדי ברש על אתר תל-אביבי המשמש מקום כינוס להומוסקסואלים. גם כאן – שוב – נבחן הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אף כי מזווית בלתי שגרתית.

הפנורמה הבינלאומית, לעומת זאת – לפחות ככל שהדברים נוגעים לסרטים שקלטותיהם נשלחו לצפייה ביתית – מאכזבת במקצת. למשל, "מקהלת הגברים הצורחים" שמגיע הנה מפינלנד, ועוקב אחר מסע הופעות עולמי שעורכת להקה דאדאיסטית-משהו, שהרפרטואר שלה מורכב מצריחתם של המנונים לאומיים, הוראות הפעלה, שירי ילדים וטקסטים משפטיים. סרט חביב שממצה את עצמו הרבה לפני תומו. כזה הוא גם "מצעד הפזמונים של היטלר", אסופה ססגונית ומרתקת של קטעי סרטים, פרסומות, אנימציה, תעמולה ויומני חדשות שהופקו בימי הרייך השלישי. סרט ראוי אף כי לא מחדש או מעמיק במיוחד, שעניינו אופני ביטוין של הנפש הארית והפוליטיקה הנאצית בתרבות החזותית-פופולרית.

או'רורק בתל-אביב

תחת הכותרת "הגבולות המשתנים של הקולנוע הדוקומנטרי" יוקרן "הצד האפל של הירח", מוקיומנטרי, כלומר סרט בדיוני המתחזה לתיעודי, הגורס כי הנחיתה האמריקאית על הירח ב-69' פוברקה על ידי לא אחר מאשר סטנלי קובריק המנוח, והיתה למעשה חלק מקונספירציה שרקח הנשיא ניקסון בשיתוף עם הוליווד. בתמורה, סיפקה נאס"א לקובריק את העדשה המיוחדת, ששימשה אותו לצרכי הצילומים-לאור-נרות ב"בארי לינדון" התקופתי. משעשע ככל שזה נשמע (הסרט כולל ראיונות שהוצאו מהקשרם עם, בין היתר, הנרי קיסינג'ר ודונלד רמספלד, כמו גם עם דמויות פיקטיביות כדייב באומן וג'ורג' קפלן, גיבורי "אודיסיאה בחלל" ו"מזימות בינלאומיות" בהתאמה), זו אינה יותר מבדיחה לא משמעותית אחת הנמתחת על פני כחמישים דקות, והיא בבחינת עוד הגיג שעניינו המימד המניפולטיבי של התיעוד הקולנועי.

כדאי לשים לב לרטרוספקטיבה המוקדשת לדוקומנטריסט האוסטרלי דניס או'רורק (יליד 1945), שאינו מוכר במקומותינו, וארבעה מסרטיו שיוקרנו כאן עוסקים בפנים השונות של התיעוד האנתרופולוגי. או'רורק יהיה אחד מאורחי הפסטיבל. סקרנות מעורר גם "לגעת בריק" קוצר הסופרלטיבים של קווין מקדונלד, המגולל את העפלתם המצמררת של צמד צעירים בריטים אל פסגתו שטרם נכבשה של הר פרואני, ומערב בין תיעוד לשחזורים מבוימים. ואיך אפשר בלי המלצה על תחרויות סרטי הסטודנטים והיצירה הצעירה, במסגרתן יוקרנו סרטים דוקומנטריים של בוגרי בתי ספר לקולנוע ותלמידי מגמות תקשורת מכל רחבי הארץ. שישראל היא מעצמה של קולנוע תיעודי כבר אמרנו?