חתול לבן חתול שחור

כך מתחילות האגדות היפות ביותר. אורח ממימד אחר קופץ לו לביקור קצרצר בבית שבו ילדים קטנים ומשועממים מסננים את המשפט "שום דבר מעניין לא קורה כאן", גורר אותם למסע מופלא ומשנה את חייהם לנצח.

בסוף השבוע האחרון עלו לאקרנים שני עיבודים מסקרנים שמשתמשים באותה תחבולה סיפורית עתיקת יומין. הסרט הראשון הוא עיבוד מקרטע, ציני ומרושע לאחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר - "חתול תעלול" (למרות שיש שימוש גם באלמנטים מספר ההמשך "חתול תעלול חוזר"), ואילו הסרט השני הוא עיבוד קסום ונפלא ל"פיטר פן" של ג'יימס מתיו ברי.

אין ספק שבפני צוות התסריטאים של "חתול תעלול" עמדה משימה קשה במיוחד. כיצד מעבירים יצירה ספרותית שאחד ממאפייניה המרכזיים הוא השימוש באוצר מילים מדויק ומוקפד לקולנוע? הסיפור המקורי, להזכירכם, הוא בן 1702 מילים בגרסתו האנגלית, ומתוכן רק 220 מילים שונות. להוליווד, כרגיל, הפתרונים.

כפי שקרה עם יצירה אחרת של דוקטור סוס, "הגרינץ' ", גם כאן מבקש במאי הסרט, בו וולש (ממעצבי התפאורות הגדולים ביותר של הוליווד), להסתמך על כוכב קומי עתיר עוויות פנים, בעל יכולת אלתור וכשרון מילולי בלתי מוגבל. במקום ג'ים קארי אנו מקבלים הפעם את מייק מאיירס, לצד אפקטים דיגיטליים כיד המלך. כשהמילים, העוויות המעושות והאפקטים אוזלים - מפריחים יונים ונותנים להומור ההפרשות לכסות את מה שעוד נותר מן המסך.

בעיותיו של "חתול תעלול" אינן נעוצות בעובדה שהוא נוטל לעצמו חופש ומרחיב את ממדיה של היצירה באמצעות סיפור מסגרת שבו מופיעים האם, שנעדרה במכוון מכתביו של דוקטור סוס, כעובדת חרוצה המתכוננת למסיבה רבת חשיבות בה ינכח מעבידה הסטרילי; שכן מרושע (אלק בולדווין), שמעוניין לשאת את האם, לא לפני שידאג להיפטר מן הבן הבכור על-ידי שיגורו לפנימיה צבאית; בייבייסיטר ממוצא אסייאתי ועוד אי אלו תוספות. בעיותיו טמונות באופיו וברוחו המרושעים.

גם סיפוריו המקוריים של דוקטור סוס ניחנו בקורטוב של אנרכיה, אולם בבסיסם שררה רוח אנושית טובה. בסרטו של וולש לא ניתן למצוא ולו קמצוץ של טוב לב או רגש אמיתי. זוהי יצירה צינית ומיזנטרופית מראשיתה ועד סופה. החתול בגילומו של מייק מאיירס הוא אותו סטנדאפיסט מאוס שנתקל בקהל עויין ומבקש לצאת מן התסבוכת באחת משלוש הדרכים הבאות:

1. בדיחות עדתיות- אם חשבתם שהוליווד התפתחה והתקדמה ביחסה לאוריינט חכו שתראו באיזו פשטנות וולש מעצב את דמותה של הבייביסיטר האסייאתית וכיצד מייק מאיירס מתעלל בגופה. פשוט בושה.

2. בדיחות סלאפסטיק- ממש עצוב לראות מה מאיירס מוכן לעשות בשביל גיחוך קטן של הקהל. נופל על הישבן. חובט בראשו ואף נרמס בידי עדר ילדים. ומשהוא נכשל גם כאן נותר רק דבר אחד לעשות:

3. לצחוק מהבדיחות של עצמו בתקווה שצחוקו ידביק את שאר הקהל.

בניגוד ל"חתול תעלול", עיבודו עתיר התקציב של פי. ג'יי הוגאן ("חתונתה של מיוריאל") לעלילות "פיטר פן" הוא הסרט האידיאלי לחג הפסח, שכן כמנהגם של סרטי הפנטזיה האהובים עלינו, גם הוא ניחן בעלילה שתקסום לילדים ולהורים כאחד. יש בו הרבה תמימות, אך יש בו גם לא מעט בשלות ובגרות כמצופה מיצירה הדנה בילדה, וונדי (רייצ''ל הארד ווד שעושה עבודה נהדרת בתפקיד הבכורה שלה), החוששת להתבגר ובילד, פיטר פן (ג'רמי סאמפטר), שלעולם לא יתבגר.

בניגוד לגרסאות אחרות שידעה יצירתו של בארי, הוגאן נשאר נאמן למקורות. באמצעות עבודה חזותית מופלאה אנו נעים בין הבית הויקטוריאני והשמרני אל "ארץ לעולם לא", בה גווני הורוד והתכלת אינם יודעים שובע. אותה ארץ בה ניתן לשכב על עננים צמריריים, לרקוד בין ערפילי היער, ולהילחם בפיראטים בהנהגתו של קפטן הוק - ג'ייסון אייזקס המצויין, שאינו מסתפק בקריאות "גררר" מרושעות ואף ומעניק לדמותו רובד אנושי ומעורר אמפתיה.

בסרטו של הוגאן האפקטים והעיצוב החזותי הם משניים לסיפורן של הדמויות. "פיטר פן" הוא בראש ובראשונה יצירה סנטימנטלית, אך לא במובן הרע של המילה. זהו סרט שעוסק ברגע הקשה מכל - ההתבגרות. וונדי נאלצת להכיר בעובדה שהסנטר שלה מתחיל לקבל צורה בוגרת, וכי היא עושה צעד נוסף אל עולמם של המבוגרים. לעומתה, פיטר פן אינו מוכן להתבגר והוא תקוע בעולם ילדות רפטטיבי ואסקפיסטי שיש בו הרבה שמחה, אושר והרפתקאות, אך מאידך יש בו גם הרבה מאוד עצבות ובדידות.

זהו ללא ספק אחד העיבודים הקולנועיים הבודדים בהם מעופו של פיטר פן בסיום הסרט אינו מעורר בנו הערצה או קנאה ביכולותיו הקינטיות כי אם עצב נוגה ואולי אפילו קצת רחמים.

1. שעתו היפה ביותר של "פיטר פן" מתרחשת כאשר פן מבקש להחיות את הפיה, טינקרבל, באמצעות חזרה אינסופית על המשפט "אני מאמין!". ברגע הזה הוגאן ואנשי מחלקת האפקטים מוכיחים כי העידן הדיגיטילי יכול לייצר גם רגעים נפלאים, כשלאור גל האמונה ששוטף מחדש את נשמתו של פיטר פן, מפשירה לה גם "ארץ לעולם לא" מן הקפאון והאפלה שהמיט עליה קפטן הוק והיא נצבעת שוב במיטב צבעי הפסטל. ברגע הנפלא הזה נדמה כי במאי הסרט פונה באופן נרגש לכל מי שנשמת הילד עדיין מקננת בקרבו ומבקש מאיתנו, ממש כמו דוד ד'אור, רק דבר קטן אחד: להאמין!

2. פרס כספי מובטח להורה שיצליח להסביר לילדיו הרכים, מדוע זנבו של החתול המתעלל מזדקר שעה שהוא רואה את תמונתה של האם.