שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לבונטין נולדת מחדש

    אזור שכונת 'רמת השרון' מתעורר מחדש. העיריה מעודדת אבל החזון, היוזמה והביצוע שייכים לכמה צעירים, שיוצרים מתחם עולה של בתי-אוכל וחנויות עיצוב. הבליינים מתבקשים לגשת

    הלב, לב תל-אביב, מתרחב. 5 דקות משדרות רוטשילד, ליד התחנה האחרונה של קו 5, מתעורר מתחם חדש. מדובר בשכונה הנמצאת בין הרחובות מקווה ישראל, אלנבי, החשמל, לבונטין ודרך מנחם בגין – והיא מסתמנת כדבר הבא, אופציית בילוי נוספת.

     

    התפתחות ניכרת גם בשולי השכונה, על ציר יהודה הלוי, שמתעורר לאיטו בשלוש השנים האחרונות. המעצבת אלה גונן שכרה אולם תצוגה ענק ביהודה הלוי 77. בבניין הצמוד ייפתח קפה-גלריה. בבית הדר (דרך מנחם בגין 19), במרתף מעבדת הצילום של שבח בן-יהודה, נפתח "ארט ספייס", חלל תרבות חדש, בו יתקיימו מופעי מוסיקה, הקרנות סרטים ותערוכות צילום. אפילו אלון ויהודה מהמכולת השכונתית בפינת ברזילי-לבונטין מופתעים מהשינוי.

     

    קשה להאמין שהשכונה הזקנה והמוזנחת, שהעליבות פשטה בה, הוקמה ב-1924 תחת השם רמת-השרון, והיתה מהיוקרתיות בשכונות תל-אביב. שולה וידריך, חוקרת תולדות תל-אביב, מזכירה שבשכונה זו גרה, באווירה כפרית, אצולת הממון של תל אביב הקטנה. נבנו כאן בתי חלומות, סביב גינה יפה, מרוהטת כמו בפריז ומוקפת עצי ברוש וצאלון.

     

    ב-1923 הקים פנחס רוטנברג ברחוב החשמל את תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. כיום, שוכן הדירקטוריון של חברת החשמל במבנה ששימש את החווה החקלאית הנסיונית שהוקמה כאן בסוף המאה ה-19. הבניינים היפים שומרו ונמצאים במתחם סגור של חברת החשמל. רק מגדל המים, הניצב ליד הבית ברחוב החשמל 12, מעיד שבשכונת רמת-השרון היו גם בוסתני פרי.

     

    לפני כשנתיים, נעקרה גינת השרון ההיסטורית, ששמה הפך לגינת החשמל, כדי לבנות חניון תלת קומתי, ולשתול מעליו גינה חדשה. בדרך זו, התכוונו

    בעיריית תל-אביב לסלק את תופעת הזנות הלילית מהמקום, ולעורר תהליך מואץ של התחדשות אורבנית. עד אז, הדירו תל-אביבים את רגליהם מהשכונה בשעות הלילה. פתיחת בית-הקפה "Loveat" (ברזילי 1 פינת מקווה ישראל) סימלה את תחילת השינוי. חבורה של צעירים התמקמה בשכונה בשיטת "חבר מביא חבר" והשתלבה בין העסקים הקטנים והוותיקים ובין בעלי המקצוע של פעם – מתקן בלנדרים ושואבי-אבק, רתך, צולה עופות בגריל. התושבים החדשים כבר מפנטזים על עתיד ורוד, במהרה בימיהם: בתי עסק ומשרדים יתפנו (העיריה מעלה את הארנונה לעסקים), צעירים הלבושים בבגדי מעצבים יתגוררו בבתים המקסימים שישופצו, החנויות הריקות מול הגינה יהפכו לבתי-קפה, במרתפים יתקיימו הופעות ליליות ובשישי בצהריים יתקיימו כאן שוק אורגני ומסיבות רחוב.

     

    גם בעיריית תל אביב ישמחו אם החלום הזה יתגשם, אבל, כידוע, תהליכי שיקום עירוני מתנהלים באיטיות, בעיקר לאור העובדה שלעיריה אין אפשרות לחייב את בעלי הבתים לשמר או לשפץ. העיריה מכתיבה מגמות, אבל לא מובילה את תהליך הפיתוח. את זה עושים היזמים הצעירים, בעלי העסקים שנפתחו בשכונה.

     

    מדובר ביוצרים, מעצבים ומסעדנים, כולם סביב גיל 30, וכולם מצויידים בברק בעיניים, כמו החלוצים הנחושים שעל שמם נקראים רחובות השכונה. הם מחשיבים עצמם מקצוענים, כל אחד בתחומו, מוכנים לקחת סיכונים, מאמינים במה שיש להם למכור ורוצים לעשות את זה הכי טוב. רבים מהחבר'ה האלה גרו כמה שנים בחו"ל, ואצל כולם יש משהו דומה בשפת העיצוב, למרות שלכל אחד סגנון משלו. תחושת הראשוניות שמפעמת בהם, יצירת יש מאין בשכונה, חשובה להם יותר מכסף מיידי. ביחסים ביניהם בולטים פירגון והרבה אנרגיה חיובית, ובעולם העסקים, אין זה עניין של מה בכך.

     

    Loveat espresso break

     

    הבעלים, טל בודנשטיין ואודי כהן, באים מתחום השיווק – והם הראשונים שזיהו את הפוטנציאל העסקי של האיזור. כהן חי 8 שנים בניו-יורק, טל עבד באירופה. הם רצו לבנות מותג חדשני בתחום האספרסו בארים והלכו על רעיון שמקורו בלונדון: "מוכן לאכילה" – מזון פשוט, טרי ואיכותי, שמיוצר ונארז במקום ומוצג בוויטרינה. כמו כן, הם מגישים קפה אורגני, שנטחן במקום. השניים השקיעו כסף רב בעיצוב צבעוני ומזמין של המקום, ולמעשה לקחו הימור כפול – הבחירה בסביבת שוליים והבחירה במוצר חדשני, שאמור לשבור מחסום פסיכולוגי (מי ירצה לאכול כריך משולש, ארוז בפלסטיק?).

     

    וההימור השתלם. מי שייכנס ל-"Loveat", הקפה השכונתי שהתמסד, יגלה גלריית טיפוסים צבעונית, עירבוב שמאפיין את השכונה – ירקן, קוסמטיקאית, איש קריאטיב ועורך-דין, וגם לקוחות קבועות, שכנים, שיצאו לטייל עם הכלב. מהבר הארוך יש תצפית אל ציר הרחוב הדינמי (ברזילי 1. טל'. 5666699 - 03).  

     

    בר לבונטין

     

    בתום לימודי עיצוב, ואחרי 11 שנה מאחורי הבר, החליט חגי אבירם לשלב את שתי אהבותיו – ולפני שנה וחצי פתח את "בר לבונטין". בהשראת הסביבה בנה במו ידיו מקום מעוצב בסגנון הלבנט, תוך שהוא מקפיד בקטנות – וילון מסקרן בחזית ועיטורים מזרחיים. ליד הבר הארוך יושבים בני 30 פלוס, ובחלון מול הבר מוצבת עמדת די.ג'יי. המוסיקה שמחה, האווירה רגועה, אין טרנדיות או רצון להתחנף למישהו והשירות מקצועי-חברי. הקהל מגוון, ואפשר לשבת בחדר השני, ליד שולחנות או על הספה. בעתיד שואף אבירם לכך שהמקום יעבוד מסביב לשעון (לבונטין 11. טל'. 5607934 - 03).

     

    סביח דה לוקס

     

    בינואר 2003, בפינה אסטרטגית, על ציר תנועה, פתחו גידי ויניב מזנון קטן ואינטימי. הבאים יוצרים ביניהם קשר מיידי, ולמי שנכנס בפעם הראשונה צפויה "שיחת היכרות" ידידותית: "מה תשתי? שקדים או לימונדה? ואת הקובה שלנו טעמת?". את רזי הסביח, מאכל עיראקי עממי, למד גידי במסעדה עיראקית בה עבד. מי שטועם – חוזר (הרכבת 2. טל'. 5606510  - 03) .

     

    ויש עוד

     

    נאית רוזנפלדר. נאית רוזנפלדר למדה עיצוב אופנה וגרה שש שנים בארצות הברית. קו הביגוד שלה הוא קלאסי-נוסטלגי. היא השנייה בבעלי העסקים החדשים שהגיעו לשכונה, בספטמבר 2002. רוזנפלדר גרה בסביבה וחיפשה מקום שייתן כבוד לבגדים שהיא מעצבת. כשראתה את החנות, מייד ידעה בחושיה שזה מה שהיא מחפשת. היא השתלבה בטבעיות בין ברוך הספר ופרחי "עדן". בית-קפה חדש כבר היה שם...

     

    "יש לך אומץ מטורף", אמרו לה כולם, ואכן, צריך להתאמץ כדי להביא לכאן קונים. האזור הוא עדיין "אוף סיטי", אבל גם מקום חי, מעניין ואנרגטי (מקווה ישראל 10. טל'. 5600402 - 03). 

      

    דליקטסן. עידית ברק למדה עיצוב אופנה בניו-יורק. שרון גוראל למדה עיצוב תעשייתי במילאנו. השתיים, חברות מהתיכון, החליטו לפתוח סטודיו שיהיה גם חנות, והגיעו לשכונה בינואר 2004. הן הלכו דווקא על בית דפוס עזוב – ושינו את פניו לבלי הכר. חלון הראווה מרשים, החנות סופר-מעוצבת והבגדים משדרים פשטות מתוחכמת.

     

    החנות עוצבה, בעבודה עצמית עם עזרה מההורים, מגלילי נייר ולינוליאום אפור וצהוב – חומרים תעשייתיים זולים, שיתבלו ויוחלפו במשך הזמן. זהו החיבור של המעצבות לצד התעשייתי של השכונה (ברזילי 4. טל'. 56022297 - 03).

     

    טרקריםאריק יהודה, לשעבר בעלי דיסקוטק, מורה ומהנדס תעשיה וניהול, הוא גם חולה הגה. עיניו בורקות כשהוא מתאר את ההמצאה התחבורתית אליה נחשף בניו-יורק, במהלך השנים בהן חי בארצות הברית: "טרקר", קטנוע חשמלי, מעין קורקינט משוכלל, שמתקפל לתוך תא המטען במכונית, ומשמש אנשי עסקים מעונבים רבים, הנעים ברחבי הכרך, בדרכם למשרד. השילדה פשוטה (שני גלגלים, מנוע וידית גז-בלם) והנוסע עומד או יושב על גבי פלטה מעוצבת ונע במהירות של 15-20 קמ"ש.

     

    יהודה נדלק על הרעיון – והפך אותו למקצוע. כשנה וחצי הוא מייצר ומתקן שלושה סוגי טרקרים, ואת החנות שלו במתחם פתח לפני כחודש. מי שיגיע לתערוכת הטכנולוגיה הקרובה בהנובר, גרמניה, יוכל לראות את "אריק 1", טרקר המגנזיום שיהודה בנה, מוצג לראווה בביתן של חברת "בוש" (ברזילי 5. טל'. 5608132 -  03). .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חן מיקא
    Loveat. סביבת שוליים ומוצר חדשני
    צילום: חן מיקא
    צילום: חן מיקא
    בר לבונטין. איו טרנדיות
    צילום: חן מיקא
    צילום: חן מיקא
    סביח דה לוקס. מי שטועם - חוזר
    צילום: חן מיקא
    מומלצים