בומבמלה אין דומה לה
אתמול (ד') נפתח פסטיבל בומבמלה. בתכנית: שאנטי על חוף הים ובריחה מהמציאות. כולם הגיעו: דתיים, חילונים, יאפים, פריקים, צפונים, פאנקיסטים ונודיסטים. "מדובר בעלייה המודרנית לרגל", מוסרים המארגנים
"לבומבמלה", התחננו. הם היו שני בנים ושתי בנות מהשרון. המראה, יש לומר, לא היה מלבב. כולם היו לבושים ברישול, הבנים עם שיער ארוך עד הכתפיים וזקנקן קטן, הבנות קירחות למחצה עם נזם באף.
מכולם נדף ריח כבד של סיגריות נובלס. הפעם, אני לא יודע למה, חרגתי ממנהגי והסכמתי לתת להם טרמפ. "למה בומבמלה?" התעניינתי בדרך, ועדי, אחד הטרמפיסטים שלי, התנדב לענות. "תראה", הסביר, "אחרי שלוש שנים בגבעתי, כשאתה רואה רק עזה ועזה ועוד עזה, אתה מרגיש שאתה רוצה לחזור לשפיות. שם, בחוף הים בניצנים, עם בירה, מוזיקה טובה וסיגריה, זה מה שהנפש החולה שלי צריכה. אם יהיו שם גם בנות יפות, אז הרווח יהיה מושלם".
העם מת לחיות
ואכן, אם מישהו מבין המדינאים שלנו, השרים, חברי-הכנסת וראשי מערכות הביטחון למיניהם, רוצה הוכחה עד כמה לבני-הנוער, ולא רק, נמאס לקום כל בוקר עם אחמד יאסין והתרעות לפיגועים - שיבוא לפסטיבל בומבמלה.
בכניסה לפסטיבל פגשנו את עינת מתל-אביב. היא הגיעה עם שני ילדיה - יאיר בן שבעה חודשים וחצי, תלוי על מנשא קשור לצוואר, ויהונתן בן שלוש וחצי. "צריך לעשות משהו עם הילדים", מנמקת עינת. "במקומות כאלה אתה לפחות יודע שיש אבטחה ובדיקות בטחוניות קפדניות".
יורי הגיע מתל-אביב עם אשתו ושני ילדיהם - ניקי בן השנתיים וחצי ומיכה בן השמונה חודשים. הם מתכוונים להישאר בחוף שלושה ימים. "האלטרנטיבה היא לשבת בבית ולהיחנק עם המרק", הם אומרים, "אנחנו מעדיפים לחיות".
פסטיבל בומבמלה נערך לראשונה בשנה 99' בחוף ניצנים. השנה, הסמיכות לחיסולו של מנהיג החמאס וההתרעות הרבות שבאו בעקבות החיסול, זרעו חשש בלב המארגנים. עלות ההפקה של הפסטיבל מוערכת בכחמישה מיליון שקל. כשליש מהתקציב הושקע השנה בביטחון האתר.
הפסטיבל מוגן על-ידי צה"ל והמשטרה באוויר, בים וביבשה. עשרות שוטרים, חלקם סמויים, מסתובבים בחוף, וצוותי מד"א ערוכים לטפל - שלא נדע - גם באירוע רב-נפגעים. העובדה שאתמול, בתוך שלוש שעות, מילאו את האתר כ-15 אלף מבקרים, היוותה עבור המארגנים הוכחה לכך שעם ישראל מת לחיות.
"היו חששות", מודה רוני טבצ'ניק, ממארגני בומבמלה. "את הפסטיבל הראשון קיימנו בלי גדרות ובלי שוטרים. ציפינו ל-1,500 איש ובאו 5,000. בשנה שעברה היו כ-40 אלף. הפסטיבל הזה הוא העלייה המודרנית לרגל".
חיה ותן לחיות
הבומבמלה הוא יצירה ישראלית. הכל החל מרעיון שהגו שני זוגות אחים - רוני וגילי טבצ'ניק ויוסי ורועי שוורץ. "רצינו לקיים מפגש חברתי מסוג אחר, מספר רוני. הבנו שהישראלים אוהבים ים ואת עונת האביב, שמוציאה את כולם החוצה אחרי שהיו סגורים בבית במהלך החורף".
הפסטיבל משתרע על-פני כ-300 דונם וצפויים להגיע אליו כ-50 אלף מבקרים. הכוונה היא לבוא עם הג'מעה, לשבת, ליהנות מהמוסיקה, לשכוח מהצרות, להתחבר לעוד אנשים. הוא נפתח אתמול ויינעל בשבת. המחיר: 155 שקלים לכל ימי הפסטיבל, 95 שקלים ליום אחד. ילדים עד גיל 12 חינם.
עבור אלפי המבקרים שפוקדים את הפסטיבל, חוף הים הפרוס בין הדיונות למי הים הכחולים משרה רוגע ומקנה למקום אווירה רומנטית, אווירה של חופש, שלווה ואהבה ללא מחיצות. זה לא במקרה שבקצהו הצפוני של הכפר נבנה כפר של דוסים, בקצהו הדרומי כפר נודיסטים, ובאמצע - כל עם ישראל על שלל גווניו. הרעיון המרכזי של הפסטיבל, אומרים מארגניו, הוא "חיה ותן לחיות". המוסיקה היא שפת הפסטיבל.
הפסטיבל מציע שירותי קמפינג גם למי שרוצה לשהות בו ארבעה ימים ברציפות. יש בו סופרמרקט ואפילו בנק, שבו ניתן לקבל מזומנים ולחייב את כרטיס האשראי. הוא בנוי ממתחמים שונים. יש בו שדרת מסעדות, שמציעה אוכל תאילנדי, ג'חנון, מלווח, נקניקיות, המבורגר ועוד; אוהל תיאטרון, שבו מתקיימות במהלך היום הופעות של זמרים שונים, ואפילו בית קולנוע ותיאטרון רחוב.
הבומבמלה אינו פסטיבל של אמנים, אבל היו מי שהפסטיבל שימש עבורם קרש קפיצה. הזמר מוש בן-ארי עשה את הופעותיו הראשונות בבומבמלה. השנה זמרים כמו אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר ביקשו להופיע. באוויר המחשמל של ניצנים האמנים מקבלים את הקהל הכי אותנטי - ובכמויות.
במתחם התפילה והאהבה אפשר לשמוע הרצאות על מסע רוחני בנבכי ההינדואיזם והבודהיזם ועל יהדות וקבלה. הכפר ההוליסטי מציע סדנאות מדיטציה, תנועה ושירה, מגע ואור, תרגולי יוגה, מיסטיקה ומסאז'ים. בג'מעבה מתקיים מפגש של צעירים עם מוסיקאים מעולם הג'אז. ב"דראם אנד בייס" מלמדים ילדים לתופף, ובממלכת הילדים הקטנים נהנים ממגוון משחקים וסיפורים. יש גם מתחמים נוספים, כמו בנייה וייצור כלי נגינה, מתחמי אמנויות, ופינוקים כמו סאונה טבעית ומקלחות בשיטת הדלי החם מהמזרח המתוק.
האטרקציה בפסטיבל היא הצ'אי-שופ. מדובר באוהלים ענקיים הפזורים לאורך המתחם עם מחצלות ומזרנים, המחולקים לפי סוגים של מוסיקה, שבהם ניתן לעשן נרגילה בעשרה שקלים וללגום תה. הצ'אי הוא למעשה משקה הודי שעשוי לפי אחד המתכונים מג'ינג'ר, הל, קינמון, ציפורן, אגוז מוסקט, קצת פלפל שחור ואניס. למי שאוהב, התה מוגש אחרי שמבשלים אותו עם חלב סויה.
כפר פשוטי העם
בשעת צהריים ישבו להם כמה חבר'ה צעירים מפתח-תקווה, כפר-סבא, תל-אביב ורמת-השרון במעגל כשהם מכוסים בבוץ. "כיף לי כאן. האווירה מקסימה. זה חופש", אמרה אורן בת ה-15. נועה בת ה-14 מספרת, שההורים שלה לא חששו מהמצב הביטחוני, "הם דאגו יותר לסמים ולגניבות".
"גם המיקום הגיאוגרפי לא מוסיף", אומר ליאור. "אתה יודע, ניצנים זה קרוב לעזה. בשנה שעברה ההורים שלי בכלל לא הסכימו שאבוא".
אבל הצעירים עצמם לא מפחדים. "אי-אפשר להיות כל היום בבית", אמרו. "מה שאתה רואה כאן הוא בעיקר בגלל המצב הביטחוני. זה מצב של לברוח מהכל, לישון על החוף, להכיר חברים".
במילים אחרות, הבומבמלה הוא מעין מועדון הכרויות. הדבר היותר מסקרן בפסטיבל הוא כפר הנודיסטים, הקרוי "כפר פשוטי העם". כל אחד מהמבקרים יכול להיכנס לכפר, בתנאי שיסיר מעליו את הבגדים. "זה מתקבל בסבבה", אומר עוטסב, ממקימי הכפר. "היום יש עדיין אנשים מעטים, כי קר, מחר יהיה יותר חם".
השנה, כדי לפתור את בעיית ההצצה, עשו המארגנים חורי הצצה ביוטה המגיפה את המקום. "לדעתי זה ממש לא לעניין", אומרת סיוון מהרצליה אחרי הצצה קטנה, "אנשים איבדו את המוסר והערכים".
יפה היתה בכפר הנודיסטים בשנה שעברה. הפעם היא חזרה אליו יחד עם נעמה, בתה. "היא צעקה לי: 'אמאל'ה, ראיתי בולבול'. אני בשנה שעברה התפשטתי. זה כיף, זה חופש, חוויית שחרור. אין לי בעיה שגם היא תתפשט". אבל נעמה לא בעניין. "לא התחברתי לזה", היא אומרת.
בכפר הדוסים המצב רגוע יותר. יש בכפר בית תפילה, צ'אי-שופ, אוהל נשים, אוהל סדנאות ומטבח כשר. ביום שישי הפעילות תיפסק, הרמקולים ייסגרו, ובמקום מוזיקת טראנס תתקיים במקום תהלוכה עם ספר ורה וקבלת שבת.
ראש הכפר, מיכאל גולומב, אומר ש"מחיצות יש רק בראש". עירית מרמות-נפתלי מסבירה: "במקום שאין קדושה צריך שיהיה. אנחנו מביאים את השם לכל מקום, במיוחד לבני-הנוער האלה, שחלקם מבולבלים. ככאלה הם צריכים לקבל טיפה מהכל. יש להם נודיסטים, יש להם הרי קרישנה, והם צריכים לטעום גם מהיהדות".
יש חבר'ה צעירים שנמשכים?
"בוודאי. יש איתנו חבר'ה שבשנה שעברה הסתכלו עלינו מרחוק והיום הם עוזרים לנו".
"הייחוד השנה", אומר אושר סוטיל בן ה-31, מנחה הפסטיבל, "זה שאתה רואה שבאים לכאן מכל קצות האוכלוסייה: דתיים, חילונים, יאפים, פריקים, צפונים, פאנקיסטים, נודיסטים ומה לא. עבורי זה כמו יציאת מצרים. כולם מתקבצים במקום אחד למטרה אחת - להסתלבט".
בדרך החוצה אנחנו פוגשים את נטשה בת ה-17 וחצי מבית-נחמיה. "האמת, די משעמם", היא מפתיעה. "כל החברים שלי חזרו לאוהל לישון, ואני לא בחורה שמתחברת כל-כך לטבע. טוב, יש לי עוד ארבעה ימים. נחכה ונראה".