שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    למה אפיקומן?

    למה "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן"? ומה פירוש המילה? ואולי חצי המצה בכלל מסמלת את המשיח? שגיא קופר נובר בקושיות ההגדה ומביא תשובות

    כבכל שנה, גם השנה, התקבצנו ובאנו כעשרים איש ואשה (האמת שהיו יותר, אבל מי סופר), ובאנו, חלקנו באיחור אופנתי כנדרש, והתישבנו סביב שולחן הסדר. התנהגנו ממש בסדר, ואפילו הצלחנו לעבור בצורה פחות או יותר מסודרת על כל החלק הראשון, למרות שפה ושם אלה שישבו בחלק התחתון של השולחן התעקשו להפריע ולקפוץ שורות ב"דיינו".

     

    היה מאוד חביב, אבל כמה דברים צצו ועלו במהלך הסדר, אותם אני מבקש לנסות ולבאר. למרות שאנחנו חוגגים את עניין הפסח כבר כמה וכמה שנים, עדיין נשארו אי אילו עניינים לא מסודרים וסגורים.

     

    בדקתי וקראתי ומצאתי שאת קושיות ליל הסדר כבר שאלו עוד בימי בית שני, ושבכלל מדובר במנהג עתיק יומין. פרק שלם בהגדה מוקדש לכמה מהאנשים החכמים ביותר שהיו לנו וחגגו את הסדר כבר בתקופת הרומאים. דמויות כמו רבי אליעזר ורבי עקיבא, שלפי המסופר הקדישו את זמנם וישבו והתעסקו בשאלות הרות גורל כמו "כמה מכות באמת חטפו המצרים?". בקיצור, עבר כבר כל כך הרבה זמן מאז שהתחלנו לספר ביציאת מצרים, אז למה לא הצלחנו להגיע לקונצנזוס בדבר כמה עקרונות?

     

    למשל: איך שרים את "בצאת ישראל ממצרים" ככה שגם הבית הרביעי יסתדר עם הלחן של שלושת הבתים שלפניו? כל מארגנת סדר יודעת שככל שהיא תזמין יותר אנשים לתחרות ה"כמה הייתם" המסורתית, כך יצוצו ויעלו יותר גרסאות לשיר הזה, והמחלוקת והשמחה תהא רבה. בבתים מסוימים נהוג אפילו לשיר את המזמור הזה פעמיים, פעם בנוסח 'שלנו', ופעם בנוסח 'שלהם', אבל זה לא משנה: כולם נתקעים ולא מצליחים לשיר את הקטע עם הצור והחלמיש, ולא יעזור כלום.

     

    וגם: למה כל ילד מגיל שלוש ועד עשרים צריך להתבלבל חמש פעמים עם מה שהוא לחלוטין קושיה אחת וארבע תשובות, ולא ארבע שאלות, ומה ההבדל בין "יושבין" ובין "מסבין", ולבסוף, למה לא מפטירים אחרי הפסח אפיקומן, אם זה בדיוק הזמן שבו הזאטוט יוצא לציד המצה המוסווית?

     

    אז חיפשתי תשובות

     

    לעניין הלחנים אין לי תשובה מוסמכת, חוץ מהעניין הרגיל של "בכל עדה זה אחרת עד שנהיה שיבוש אחד גדול". בסדר.

     

    עניין הקושיות מוסבר בתשובה מתחמקת כרגיל, שאומרת שבעצם מדובר בשאלה אחת ארוכה שבנויה מארבעה חלקים שמשקפים את ארבעת המנהגים העקריים של סדר הפסח ונועדה להעלות אותם לדיון ככה שיזכרו לדורות. גם כן בסדר.

     

    נושא האפיקומן הוא החביב ביותר בעיני, והוא מתקשר דווקא לקושיה הרביעית והאחרונה - עניין ההסבה.

     

    במקום אחד מצאתי שהמשמעות של המילה "אפיקומן" היא מארמית. 'פיקוּ מן', כותב מי שכותב, שמשמעו "הביאו את האוכל". הפרשנות הרווחת יותר אומרת שפשוט אין לאכול אחרי הקינוח, ויש מי שנכנסים לדיון האם מי שנרדם במהלך הארוחה ראוי שיניחו לו שיחזור לאכול אחרי שכולם כבר הגיעו לקינוח, או שאבוד לו.

     

    השימוש במילה הזו כמילה נרדפת למילה 'קינוח' לא ממש הסתדר לי וחיפשתי הלאה, עד שמצאתי את הסברו של הרב רונן בן דוד, שדווקא מצא חן בעיני, כיון שהוא מלמד משהו על מנהגי העם ביום יום לפני יותר מאלפיים שנה.

     

    דבר ראשון, פותח הרב רונן ומסביר את עניין המסובין. ביוון, וגם ברומי לאחריה, היה נהוג לאכול שלא בישיבה ממש, אלא במעין שכיבה על צד שמאל

    - הסבה. מי שראה את הסדרה "אני קלודיוס", יודע במה מדובר. מקורה של המילה 'הסבה' הוא אם כן במילה היוונית - אסיבה - שהיא שמה של אותן ספות עליהן היו מסבים. אם צודק הרב רונן, הרי שבסדר הפסח היה נהוג גם אצלנו להסב, ולא ממש לשבת אל שולחן, לשתות יין לפני הארוחה ולאכול ירק מסוים - כרפס - לפתיחת התאבון. מנהגים כלליים, יווניים או רומיים, לחלוטין; לא ממש מסורות שיכולות לאפיין את העם היהודי החוגג את הסדר לדורותיו.

     

    ומה בכל זאת מבדיל אותנו משאר העמים? האפיקומן

     

    מקור המילה 'אפיקומן' לפי הרב בן דוד, הוא במנהג היווני לסיים משתאות ('סימפוזיונים', במשמעות הקלאסית של המילה), בהוללות רבה ברחובותיה של עיר. הנוהג היווני היה לצאת ולחגוג את גדולתו של האל דיוניסוס בשתיה מרובה ובהשתכרות, ומנהג זה נקרא אפי קומון, או אפיקומיון. לפי מקור אחר, המילה היא "אפיקומיזון", אבל המשמעות זהה.

     

    היות ומדובר היה במנהג שערורייתי בכל קנה מידה, באו ודרשו חכמנו ואמרו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר משהו כמו 'תנהגו כמו שאתם רוצים, תסבו לכם על צד שמאל ותאכלו סלרי, אבל את הדבר הזה אל תעשו. ישנו בכל זאת הבדל בין ארוחה חגיגית של יתר העמים, לבין סדר הפסח שלנו, שנועד בראש ובראשונה ללמד על הולדת האומה ולהבדיל אותנו מהשאר'.

     

    אבל בזה לא די, והאפיקומן צופן בחובו משהו הרבה יותר משמעותי מזה. ב-1925 הציע חוקר גרמני בשם רוברט איזלר משמעות אחרת לאפיקומן. הוא הציע שהמצה השלמה, המוצגת בתחילת הסדר, מסמלת את עם ישראל השלם, ואילו החלק אותו שוברים, מנתקים ומחביאים, מסמל את המשיח. אייזלר, ומאוחר יותר חוקר בשם פרופסור דוד דאובה, הציע שהמילה אפיקומן באה מהמילה היוונית "אפיקומנוס" - 'הוא שבא', כלומר המשיח. מציאת האפיקומן על ידי הילד בתום הסדר מסמלת את תחיית העם, וכל המנהג הוא מנהג של תקווה לעתיד טוב יותר מצד אחד, ומשהו משיחי מצד שני. דאובה אף הלך רחוק יותר והציע שישו, בהציגו בסדר הפסח בלילה האחרון לחייו את כיכר הלחם שלא תפח - המצה - ובאומרו שזהו בשר מבשרו, אומר שהוא למעשה אותו משיח לו ציפו וחיכו היהודים.

     

    ומה עם רבן גמליאל?

     

    ואם למדנו מההגדה משהו על מנהגי העבר, יחסי יהודים ושאר האומות, הנה משהו שהוא בעיני רמז לפוליטיקה של חכמינו זכרם לברכה. כתוב: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה..."

     

    ואני שואל, את מי לא הזמינו לסדר ההוא, ולמה? ובמילים אחרות, איפה היה רבן בן גמליאל ולמה לא השתתף כבוד הנשיא בסדר בבני בברק? האם זהו המקור למנהג המשמח של הזוגות הנשואים לריב "אצל מי הסדר השנה? אצל אמא שלי, או אמא שלך?" תמהני.

     

    פשטידת סול

     

    חומרים: 

    5 תפוחי אדמה, בינוניים

    1/2 כוס חלב

    100 גרם חמאה

    1 חבילה פילטים של פלייס (סול) קפואים - בערך שמונה פילטים גדולים - מופשרים במעט מיץ לימון ומים

    9-10 פולי  הל ירוק, מפורקים

    1 כף גדושה פפריקה מתוקה (או כף מחוקה כמון או / ו קינמון, או / ו קארי)

    1 קופסה בינונית רסק עגבניות

    1 בצל גדול, קצוץ

    שמיר

    מקל סלרי אחד

    כף צלפים שטופים, קצוצים

    סלסלת פטריות, פרוסות

    מלח ופלפל

    כפותיים שמן רגיל, לטיגון

     

    הכנה:

    1. מכינים פירה - מקלפים את תפוחי האדמה ומבשלים לריכוך, מועכים  ומוסיפים חלב וחמאה.

     

    2. מטגנים את ההל והפפריקה במעט שמן, מוסיפים פפריקה או כמון ו / או קארי וממשיכים לטגן עד שעולה ניחוח מהמחבת. מוסיפים את הבצל ומאדים אותו. מוסיפים את רסק העגבניות ויוצרים משחה.  מוסיפים את הסלרי והשמיר הקצוץ, ממליחים ומפלפלים, מוסיפים מעט מים לכדי הצורך, כך שהסמיכות תהיה כמו של קטשופ בערך.

     

    3. מנגבים את הפילטים ומניחים בתבנית חסינת חום, שוטחים מעל את תערובת העגבניות. מפזרים פטריות פרוסות וצלפים קצוצים.

    בכף, מעבירים בעדינות פירה אל התבנית ומשטחים ככל האפשר לשכבה אחידה.

     

    4. אופים במרכז התנור, בחום של 180 מעלות צלזיוס, עד שלמעלה זהוב ומבעבע. מגישים חם.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    מה ההבדל בין "יושבין" ובין "מסבין"?
    צילום: סי די בנק
    מומלצים