איך מפזרים הפגנות?
איך זה שהפגנות מול הגדר מפוזרות באלימות, תוך שימוש ברימוני גז ואש וחי, ונגמרות בעשרות פצועים, בעוד שפינוי מאחזים מתנהל בכפפות של משי והפצועים היחידים הם חיילים ושוטרים?
האירועים סביב הקמת גדר ההפרדה כמעט שאינם זוכים לכותרות. הדיון הציבורי סביב בית המשפט הבינלאומי בהאג נסוב על עצם הקמת הגדר, ולא על התוואי שלה. התקריות היומיות, שמתנהלות סביב התוואי הנוכחי שבו מוקמת הגדר, נדחקות לשולי החדשות. בפועל, מדי יום מתקיימות הפגנות רבות, לא אלימות, שבהן משתתפים ישראלים יחד עם תושבים מקומיים. המפגינים מוחים על כך שהגדר מפרידה בין בעלי קרקעות לבין אדמתם ושהיא מספחת בפועל שטחים מהגדה לתחומי ישראל.
המחאה המשותפת סביב תוואי הגדר אינה אלימה, ולמרות זאת כמעט מדי יום מפנים האמבולנסים פצועים רבים מהפגנות אלה – יהודים וערבים. הירי על גיל נעמתי, שספג שני כדורים חיים בברכיו, היה כאות פתיחה לטיפול הנוקשה בהפגנות שבאו אחר-כך. האצבע של החיילים בדיכוי ההפגנות הבלתי אלימות האלו קלה היום על ההדק הרבה יותר מאשר לפני חצי שנה. הנה, רק בשבוע שעבר ספג איתי, אחד המפגינים הישראלים, כדור גומי בפניו, בהפגנה שנערכה בחרבתא, ליד מבשרת ציון. קליע הגומי ריסק את אפו ופגע בעינו. עדיין לא ברור אם ראייתו תשוב אליו. אגב, לא רק שהמקרה הוסרט כולו, אלא שאותו איתי אחז במגאפון והפציר בחיילים לא לפתוח באש, מכיוון שההפגנה אינה אלימה, המפגינים אינם חמושים ולא מסכנים את החיילים.
בואו נשווה בין פיזור המפגינים לבין פינוי מאחזים:
פינוי מאחז נגמר תמיד בחיילים ובשוטרים פצועים, בעוד שהמתנחלים חוזרים לאחר זמן קצר לאייש את המקום שממנו פונו. הפינוי מתבצע בידיים חשופות, וללא שימוש באמצעי פיזור הפגנות, שלא לדבר על נשק חם.
מנגד, ההפגנות הלא אלימות מול הגדר נגמרות כמעט תמיד במספר דו-ספרתי של פצועים, חלקם באורח קשה. פיזור המפגינים מתנהל באלימות, ותוך שימוש ברימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, ואפילו אש חיה.
מי נותן את הפקודה לפזר הפגנה אחת בכדורי גומי והפגנה שנייה בידיים חשופות? האם זו החלטה של החייל בשטח, ואולי את ההוראה להבחין בין מפגין אחד לשני נותן הפיקוד הגבוה של הצבא, בעידוד הדרג הפוליטי?
על-פי דפוסי הפעולה, נראה שחייל או מפקד זוטר שמשרת בשטחים ממלא בעצם פקודות פוליטיות, ומשרת אינטרסים פוליטיים. פתיחה באש צריכה הרי להתבצע רק כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיי החיילים, בעוד שצעקות מפגינים, שלטים בוטים או אפילו נדנוד של גדר אינם מסכנים איש. גם התנגדות פאסיבית לפינוי מאחז אינה מהווה סכנה לחיי החיילים. אבל החייל בשטח, במחסום, בשער שבגדר, מקבל מסר מבולבל, שאינו קשור לעקרונות של ביטחון ולחימה, ושעיקרו שיש "טובים" (המתנחלים), שאיתם יש לנהוג בכפפות של משי, ויש "רעים" (השמאלנים), שאותם יש לכסח.
תופעה זאת היא הרת אסון לביטחון המדינה ולעוצמתו האנושית של הצבא. תמיד התגאינו, ובצדק, כי עוצמתנו הצבאית אינה נובעת מכלי הנשק שלנו, אלא מההון האנושי, מהאדם שבטנק. והנה, במקום שירות קרבי למען ביטחון המדינה, נאלצים החיילים בשטח לנהוג כפוליטיקאים. הם לומדים על איזה מפגין מותר לירות איזה סוג של תחמושת; עם איזה כתב מותר לדבר במחסום ולאיזה ערוץ לסרב. החיילים מבינים שזה לא הצבא שנלחם ביום כיפור על קיומה של מדינת ישראל, אלא צבא שנועד לשרת אינטרסים פוליטיים.
דוד זונשיין, יו"ר תנועת "אומץ לסרב"
לפנייה לכתב/ת 
הפגנה מול הגדר. מי נותן את ההוראה להפעיל אלימות?
צילום: איי אף פי
מומלצים
