שתף קטע נבחר

אירלנד זה כאן

הפאבים האיריים הולכים ומשתלטים על הרגלי הבילוי של הישראלים. לא תמצאו בהם שולחנות סנוקר, אווירה מעושנת וסקס בשירותים, אלא נגינה בחמת חלילים, ריהוט עץ כבד והרבה בירה מרה. בעל פאב אירי: "הישראלים אוהבים את זה, אבל אנחנו עדיין לא יודעים לשתות כמו הדבלינאים"

פאב על טהרת העץ. נגן מפליא בביצועי נעימות קלטיות בחמת חלילים. סביב השולחן המרכזי מבים חבורות חבורות, וכטוב ליבם בבירה גינס הולמים בעוז באגרופיהם על הפלטה. על מסך הפלזמה המרכזי מקרינים משחק כדורגל. וכל זה קורה בדבלין, כמובן, אבל ממש לא זו שאתם חושבים.

 

"דבלין" הוא פאב אירי טיפוסי. מאוד טיפוסי, חוץ מזה שהוא בכלל לא נמצא באירלנד אלא די רחוק ממנה. ברחובות, עיר ואם בישראל, ליתר דיוק. עוד חמישה כמוהו יש בארצנו - פאבים איריים למהדרין, שנראים כמו העתק מדויק של המקור, שכמו הועלה על קונטיינר ושובץ חיש-קל בלב מוקדי הבליינות.

 

"מולי בלומס" התל-אביבי היה החלוץ. בזכותו התוודעו הישראלים אל טעמה של הבירה האירית הלאומית (גינס - כנראה על שום היותה שיאנית העולם בטעם מר). אחריו הגיעו - ולא בדיוק בסדר הזה - "אייריש האוס" החיפאי, "טמפל בר" שבמתחם סינמה סיטי בצומת גלילות, "דבלין" הרחובותי ו"מרפי" ההרצלייני. בשבוע שעבר הצטרף אל המשפחה הקטנה והמאושרת הזו "ליאו בלומס", אחיה הצעיר של "מולי", וכעת לא נותר אלא להכריז כי מדובר במגפה.

 

"יש פאבים איריים בכל העולם, ובאופן טבעי הטרנד הזה הגיע גם לישראל", אומר רוברט סגל, מבעלי "ליאו" ו"מולי". "הישראלים אוהבים פאבים. אבל בכל זאת, אי-אפשר להשוות אותנו לאירים מבחינת השתייה. האירי שותה 120 ליטר בירה בשנה. הישראלי - 14".

 

סגל נולד באירלנד וחי בה עד גיל 21. "בשנות ה-70 היה משעמם בדבלין. כל הקרבות היו בצפון", הוא חושף מניע לעלייתו למדינת היהודים. כמה שנים טובות הוא חי ללא אספקה סדירה של המשקאות האיריים שהכיר ואהב. עד שעלה לו הרעיון לייבא את המוסד ספון-העץ לארץ. "בגלל שאני אירי, פנו אליי ואל השותף שלי, רוני לוי, שהוא בכלל שבדי. לקח לנו זמן עד שהקמנו את 'מולי', אבל זה תפס חבל על הזמן, ועד היום עובד יפה".

 

כל-כך יפה, עד שהחליטו כי הגיעה העת להרחיב את המשפחה ולהביא לעולם את "ליאו בלומס", הממוקם בעיבורו של איזור ההיי-טק האופנתי ברמת החייל, תל-אביב. שני הפאבים האחים, אגב, נקראים על שם ליאופולד ומולי בלום, גיבורי הספר "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, מגדולי הסופרים של אירלנד ושל המאה ה-20. כולה מקום לשתיית בירה, אבל עם חתיכת מורשת על הגב.

 

"זה אנטי פיק-אפ"

 

שום דבר במורשת המשפחתית של ציון להב וגילי צברי לא מוביל לאירלנד, אבל גם הם נדבקו בחיידק המשכר. לפני שנה ייסדו את "דבלין" הרחובותי, שמציע שחזור מופלא של המקור. גם המקום הזה הפך להצלחה גדולה ומושך אליו בליינים מכל הגילאים, המינים והצבעים. "אייל פלד היה כאן והוא היה בשוק. אמר שזה בדיוק כמו המקור", מתגאה להב.

 

קצת פיקנטריה, לפני הכל, שכן מדובר בצמד שותפים לא-שגרתי: להב הוא בן 53. צברי בן 31. הם נפגשו כשצברי עבד בסניף "בורגר ראנץ'" של להב, וכסינדרלה התקדם במעלה הפירמידה עד לעמדת השותפות. "עם גילי אני שותף, ועם אבא שלו אני חבר", צוחק החצי המבוגר בעודו משיק כוס אלכוהול עם האב הגאה של השותף הצעיר.

 

בחזרה לביזנס. להב: "לי ולגילי יש רשת של בתי-קפה, 'מילנו'. כשהתפנה כאן המקום, חשבנו מה לעשות איתו. היה לנו חלום לפתוח פאב, אבל לא רצינו מקום עם סנוקר ושאר המאפיינים הישראליים. בדרך כלל מגיעים לפאבים סטודנטים, שמחיר האלכוהול חשוב להם. ויש גם שולחנות סנוקר, וכולם יודעים איזה אוכלוסייה מגיעה לזה. אני נוסע הרבה לחו"ל והתאהבתי בפאבים האיריים".

 

מה מאפיין פאב אירי?

להב: "קודם כל העיצוב. אירים אמרו לי שהם מרגישים כאן בבית. ויש גם את המוזיקה האירית והבירה האירית. גם סוג הקהל אופייני לפאב אירי - אפשר לראות בני עשרים פלוס עד שבעים פלוס".

 

צברי: "פאב אירי זה תרבות. יושבים כולם ביחד. השולחנות גדולים. אחד הדברים היפים באירלנד זה שכשנכנסים לפאב לפני הכל קונים פיינט. ישראלי קודם כל יחפש כיסא. אירי רוצה לפני הכל את הבירה שלו. היה קשה בהתחלה לגרום לאנשים לשבת ביחד, אבל בסוף הבינו את הקטע".

 

"הפאבים האיריים המקוריים הם חלק מסדר היום", מוסיף רוברט סגל לרשימת המאפיינים. "הישראלים רואים ביציאה לפאב בילוי. שם אנשים הולכים בצהריים לפאב. זה הדבר הכי קלאסי לעשות אחרי העבודה. כולם, גברים ונשים, מגיל 18. אני התחלתי כבר מגיל 13.

 

"פאב אירי זה מקום שאנשים באים אליו כדי לשתות ולדבר. המוזיקה לא חזקה, אין חושך. זה אנטי פיק-אפ. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אין בפאב אירי קטע של היי-סוסייטי ורק אנשים יפים. לא הולכים מכות בפאב אירי".

 

סמים?

"לא. הסוג של המוזיקה לא מתאים".

 

בקיצור, קהל היעד של הפאבים האיריים הוא חנונים.

"נכון, אבל חנונים במובן הטוב של המילה".

 

קשישים מתקבלים בברכה

 

מצד אחד, יושבי הפאבים האיריים בהחלט נראים חנונים להפליא. מצד שני, הבירה נשפכת שם בערך כמו שהיא נשפכת בארץ המקור, מה שיותר ממשפיע על חימום האווירה. עניין של דקות, וחבורות שלמות נצפות במצב שמח וטוב-לב. עם זאת, בפאבים איריים לא נוהגים להטריד מלצריות או להעיר להן הערות אנינות בסגנון "איזה תחת, בובה". דווקא כן נוהגים לשיר בציבור, להתחבק ואפילו להרביץ איזה ריקודון אירי מסורתי.

 

מחוות אחרות, המקובלות בפאבים ישראליים למהדרין, לא חוצות את סיפה של דלת העץ הכבדה. פעילות מבצעית בשירותים ממש לא מקובלת באתרים הללו. קשישים שמחפשים שולחן לא מתקבלים כגימיק אלא פשוט כעוד אורחים.

 

מה הסוד? יש הסבורים שזוהי המוזיקה האירית המסורתית, שלצליליה תוכלו לדמיין את עצמכם משייטים ברכב שכור בין הגבעות המוריקות של האי (במיוחד אם תידלקתם בכמה בירות גינס). אחרים מצביעים על החברותא, שכמוה אין ולא יהיה בשום סוג אחר של פאב בישראל. נסו, למשל, להחליק צ'פחה ידידותית, ככה סתם, לאורח בפאב תל-אביבי מעושן. הרי מיד ישוגר אליכם אחד מה"גורילות" המאבטחים את הכניסה. זה יכול להיגמר גם בתיק במשטרה. בפאבים האיריים תוכלו גם לחלוק עם השכן לשולחן לגימה מהכוס, עד שהמלצרית תחדש את האספקה. פמיליאריות יתר, יש שיגידו. מיזנתרופים מוזמנים לשמור מרחק.

 

"כשהקמנו את 'דבלין', הבאנו שבעה אירים לבנות את המקום", פונה גילי צברי לנוסטלגיה. "הם אמרו לנו: 'או-קיי, הצלחתם להביא פאב אירי לישראל. השאלה היא אם תצליחו להביא את האווירה'. אז החלטנו לקחת אותם לפאבים האיריים שכבר היו כאן. הם אמרו שבכל מקום אנשים היו חברותיים אליהם. באירלנד, אם אתה זר שנכנס לפאב, ישר ייגשו אליך. גם אנחנו משתדלים להנהיג את זה".

 

צינורות בירה מתחת לאדמה

 

מלבד הסממנים החיצוניים והאווירה האירית, הצליחו הפאבים האיריים-ישראליים לייבא עוד מנהג מקומי מבורך: בילויים בשעות קונבנציונליות. צברי: "בארץ יש תרבות של להתחיל לצאת ב-12 בלילה. לפאבים האיריים מגיעים מוקדם יותר. ועדיין, אנחנו מקבלים בברכה גם את אלה שמגיעים בחצות. יוצא, שהמבוגרים יותר מגיעים מוקדם, וב-12 מגיעה המשמרת השנייה. יש תחלופה. באירלנד זה לא ככה".

 

אילו עוד התאמות עבר הפאב האירי כדי להתאקלם בישראל?

"הכנסנו שינויים קוסמטיים, כדי להתאים לאופי הישראלי. למשל, בוטנים. הישראלי אוהב לנשנש כשהוא שותה. אי-אפשר לוותר על זה".

 

ועל מה לא הסכמתם להתפשר?

"לא הסכמנו לטפל בבירה כמו שמטפלים בארץ. בפאבים בישראל יש חביות של בירה מתחת לבר. כשמוזגים אותה, היא עוברת שוק של קירור, אבל עדיין יוצאת טיפה חמה לכוס. באירלנד כל החביות נמצאות בחדר קירור ועוברות מתחת לאדמה".

 

עוד הוא מדבר, וכבר יוצא הסיור המודרך לחדר הקירור. ייתכן שלכאן העובדים נמלטים בימות הקיץ הלוהטים, אבל בסתם יום של חול נועד חדר הקירור של "דבלין" ברחובות לשמירה על הטמפרטורה המדויקת של המשקה. עוד כלל ייהרג ובל יעבור: הכוסות שאליהן נמזגת הגינס לעולם יודחו במדיח כלים נפרד, ולעולם לא עם יתר הכלים פשוטי העם.

 

לסיום, היה יכול להיות ממש מגניב אילו היינו מוצאים לא רק צינורות בירה מתחת לאדמה, אלא גם קצת אינטריגות. אבל מתברר שהחברותא האירית השוררת בפאבים הדביקה גם את הקברניטים. כמי ששותפים לאותו חזון עם ארומה חלוצית, הם חולקים כבוד גדול איש לרעהו.

 

"אף אחד לא ייקח מ'מולי בלומס' את הראשוניות", מפרגן ציון להב מ"דבלין". "יש בינינו אחווה, לא יריבות. הנה, בפתיחה של 'ליאו בלו - מס' כל בעלי הפאבים האיריים היו. אני בעד שיפתחו פאב אירי בכל עיר".

 

ולהב גם עושה לקידום החזון: בקיץ הקרוב יפתחו הוא ושותפו סניף נוסף ל"דבלין", הפעם במקום מעט יותר קונסרבטיבי מרחובות - ארץ הבילויים של הרצליה פיתוח. בין סניף של "ארקפה" ל"ארומה", השניים מקווים להדביק גם את הבליינים הצפונים בחיידק ולגלות להם שאירלנד זה לא רק שינייד אוקונור ולהקת המחול ריברדאנס.

 

"אני מאמין שהפאבים האיריים ייתנו את הטון בכל מה שקשור לשתיית בירה", מתנבא צברי. "הציבור מתחיל לדרוש בירה שלא הורסים במזיגה. מבינים שזה הרבה יותר טעים. זה בדיוק כמו שפעם היו מקומות שהיו מוכרים קפה שלא ייאמן. היום אנשים יושבים ברשתות האיכותיות ולא מבינים איך פעם נס עם חלב חם נחשב לקפה טוב".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דני סלומון
"דאבלין". אנטי פיק-אפ
צילום: דני סלומון
צילום: שלום בר טל
"מולי בלומס". חלוץ הגינס בארץ
צילום: שלום בר טל
מומלצים