אוזבקיסטן: ארץ אלף הניגודים

רק במטוס, בדרך חזרה לישראל מטשקנט בירת אוזבקיסטן, בגובה 35 אלף רגל, מצאתי את התשובה. מה שהפך את הטיול הזה למהנה כל-כך לא היו הנופים או אתרי התיירות, אלא האנשים המיוחדים. האוזבקים, אלה שפגשנו בכל מקום, הם שעשו לנו את זה.

אחת אחר חצות, אחרי בילוי בדיסקוטק כמעט-מערבי בבוכרה. אני ועוד שניים מחברי לקבוצת העיתונאים, החלטנו לצעוד לעבר המלון שבו התאכסנו. האוויר היה צלול וקר. ליד המלון ניצב צריח יפהפה וחשבנו שנוכל ללכת בכיוונו ולהגיע ליעדנו. התחלנו לצעוד ברחובות האפלים לגמרי של ה"מחלה" - השכונה ה"יהודית" הדלה של העיר. אחרי כ-20 דקות הבנו שהניווט לא יהיה קל כל-כך. הגענו במקרה למלון קטן, אבל לא זה שלנו. פקידת הקבלה החייכנית שמעה שאיבדנו את דרכנו והציעה להזמין מונית. "זה יקח עשר דקות", אמרה. אז חיכינו.

כשהיא סימנה לנו לצאת החוצה ללילה הקר, המתינה בחזית המלון מונית לאדה קטנה, שריד מוטורי של התקופה בה היתה אוזבקיסטן חלק מברית-המועצות. פקידת הקבלה פתחה את הדלת הקדמית של המונית וחייכה באוזבקית. ברכה עם הנחת יד על הלב היא השיגרה כאן.

נסיעה של כ-20 דקות ברחובות החשוכים של בוכרה הביאה אותנו לחזית המלון. שאלתי את הנהג באנגלית מלווה תנועות יד כמה עלי לשלם, והוא הגיב בתנועה לא מובנת. שאלתי שוב, ואז הבנתי שהוא פשוט לא רוצה לקבל תשלום. את שני הדולר הנחתי על לוח המחוונים של המונית בסוֹמים, המטבע המקומי.

במדינה שבה משכורת חודשית ממוצעת היא 20 דולר, ויתור על דמי נסיעה הוא דבר שמעורר תהייה, אבל במהלך שהותנו באוזבקיסטן התברר שהנהג פשוט ביטא את הכנסת האורחים המדהימה של תושבי המדינה הזו. הוא הבין שטעינו, רצה לעזור וויתר על התגמול.

החיוך הזה ליווה אותנו מראשית הדרך. שרשרת ההפתעות התחילה בטיסה של חברת התעופה "אוזבקיסטן איירווייס", מתל-אביב לטשקנט: בואינג 767 חדיש, דיילים יעילים ושירות טוב. גם נמל התעופה של טשקנט, בו יש למלא כמה טפסים בהם מצהירים על כמות המטבע הזר שמכניסים, הפתיע לטובה.