שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אוזבקיסטן: ארץ אלף הניגודים
    מדבריות שופעי מים, חורף סיבירי אחרי קיץ אילתי, מוניות עתיקות בדרך למלונות חדישים, אוכל מדהים ושירותים כימיים, היסטוריה עשירה וחלומות על מחר אחר. טיול בארץ מכניסת אורחים
    טשקנט בוכרה סמרקנד שימושון 

     

    רק במטוס, בדרך חזרה לישראל מטשקנט בירת אוזבקיסטן, בגובה 35 אלף רגל, מצאתי את התשובה. מה שהפך את הטיול הזה למהנה כל-כך לא היו הנופים

    או אתרי התיירות, אלא האנשים המיוחדים. האוזבקים, אלה שפגשנו בכל מקום, הם שעשו לנו את זה.

     

    אחת אחר חצות, אחרי בילוי בדיסקוטק כמעט-מערבי בבוכרה. אני ועוד שניים מחברי לקבוצת העיתונאים, החלטנו לצעוד לעבר המלון שבו התאכסנו. האוויר היה צלול וקר. ליד המלון ניצב צריח יפהפה וחשבנו שנוכל ללכת בכיוונו ולהגיע ליעדנו. התחלנו לצעוד ברחובות האפלים לגמרי של ה"מחלה" - השכונה ה"יהודית" הדלה של העיר. אחרי כ-20 דקות הבנו שהניווט לא יהיה קל כל-כך. הגענו במקרה למלון קטן, אבל לא זה שלנו. פקידת הקבלה החייכנית שמעה שאיבדנו את דרכנו והציעה להזמין מונית. "זה יקח עשר דקות", אמרה. אז חיכינו.

     

    כשהיא סימנה לנו לצאת החוצה ללילה הקר, המתינה בחזית המלון מונית לאדה קטנה, שריד מוטורי של התקופה בה היתה אוזבקיסטן חלק מברית-המועצות. פקידת הקבלה פתחה את הדלת הקדמית של המונית וחייכה באוזבקית. ברכה עם הנחת יד על הלב היא השיגרה כאן.

     

    נסיעה של כ-20 דקות ברחובות החשוכים של בוכרה הביאה אותנו לחזית המלון. שאלתי את הנהג באנגלית מלווה תנועות יד כמה עלי לשלם, והוא הגיב בתנועה לא מובנת. שאלתי שוב, ואז הבנתי שהוא פשוט לא רוצה לקבל תשלום. את שני הדולר הנחתי על לוח המחוונים של המונית בסוֹמים, המטבע המקומי.

     

    במדינה שבה משכורת חודשית ממוצעת היא 20 דולר, ויתור על דמי נסיעה הוא דבר שמעורר תהייה, אבל במהלך שהותנו באוזבקיסטן התברר שהנהג פשוט ביטא את הכנסת האורחים המדהימה של תושבי המדינה הזו. הוא הבין שטעינו, רצה לעזור וויתר על התגמול.

     

    החיוך הזה ליווה אותנו מראשית הדרך. שרשרת ההפתעות התחילה בטיסה של חברת התעופה "אוזבקיסטן איירווייס", מתל-אביב לטשקנט: בואינג 767 חדיש, דיילים יעילים ושירות טוב. גם נמל התעופה של טשקנט, בו יש למלא כמה טפסים בהם מצהירים על כמות המטבע הזר שמכניסים, הפתיע לטובה.

     

     

    טשקנט

     

    שרידי הקומוניזם

     

    טשקנט, 480 מטר מעל פני הים, היא כרך גדול בו מתגוררים 2.5 מיליון תושבים, בעיקר אוזבקים, מעט טג'יקים, רוסים ויהודים.

     

    בשנת 1966 נהרסה טשקנט ברעידת אדמה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר. את העיר שנבנתה מחדש אפשר אפילו להגדיר מודרנית, במונחים של ברית-המועצות לשעבר. פה ושם, בתוך המאסה האפורה, מתנוססים מבנים מרשימים, אבל הכי ייחודיות הן תחנות הרכבת התחתית הנקיות והמקושטות. התחנות שמורות משך כל היממה על-ידי שוטרים המונעים אפילו צילום במקום. כל מתקן תת קרקעי כאן הוא שטח ביטחוני - שריד לתפיסה השלטת בתקופת המשטר הקודם.

     

    הטיסה מטשקנט לעיר אורגנץ', במטוס אנטונוב 24, שראה את ימיו היפים כשגולדה היתה ראש ממשלה אצלנו, כבר מרשימה פחות. בנמל-התעופה של אורגנץ' עדיין ניצבים מטוסים שננטשו בשטח עם נפילת ברית-המועצות. לאיש אין כסף לפנות אותם.

     

    מירי כרמון, נציגת חברת "ר-פ-א פורט תעופה", הסוכנת הכללית של "אוזבקיסטן איירווייס בישראל", ביקשה שנקצר את ההתרעננות במלון המודרני, כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לעיר חיווה, נווה מדבר על דרך המשי שחיברה את סין עם אירופה. כרמון מנסה כבר כמה שנים לקדם את התיירות לאוזבקיסטן.

     

    כיפות הטורקיז המדהימות בעיר מוקפת החומה מאלצות אותך להפעיל את המצלמה נון-סטופ. כאן נתקלים בערבסקות יפהפיות של שליטי עבר בצבעים שלא דהו חרף ההפרשים בין טמפרטורת החורף (20 מעלות מתחת לאפס) לאלו של שיא החום בקיץ (45 מעלות).

     

    חציית מדבר קיזילקום באוטובוס נמשכה שבע שעות, בנוף שנחצה בפראות על-ידי נהר האמדוריה. כדי להגיע לבוכרה הנהדרת נאלצנו להיכנס לשטח של המדינה השכנה, טורקמניסטן, למשך רבע שעה. חיילים משועממים הביטו באשרת המעבר ופתחו את המחסום. נסענו בשטחה של המדינה ששליטה שינה את שמות חודשי השנה המקובלים בה וקרא להם על שם בני משפחתו. פולחן האישיות עדיין מקובל בחלק מהמדינות באסיה התיכונה ואף שבאוזבקיסטן מסתכלים על השכנה הקטנה כעל קוריוז, נוכחות צבאית לאורך הגבול מעידה שיש גם קוריוזים מאיימים.

     

     

    חזור למעלה
    בוכרה

     

    יפה כמו בשיר 

     

    בוכרה היתה אחת התחנות החשובות בדרך המשי. אתרי התיירות בה מפורטים בכל מדריך, אבל ראויים לאיזכור מיוחד הרוכלים החייכניים בשוק, שבניסיון לשווק את מרכולתם מגישים למבקרים דוגמיות. המבחר אדיר ומשכר, במראה ובריח. ההתלבטות במה לבחור קשה. מה שלא יהיה, השקיות

    הולכות וממלאות את הידיים. מומלץ אפוא להצטייד בתיק גדול יחסית כאשר באים לשווקים של אוזבקיסטן.

     

    אחרי שמגישים לך אגוז מלך מדהים מצופה בדבש, השטרות של הסומים נשלפים במהירות מהכיס. חנות הפיצוחים המובילה בישראל נראית כעסק של חובבנים מול השפע באוזבקיסטן.

     

    את ארוחת השבת סעדנו בביתה של משפחה ברובע היהודי של העיר, שם נמצאים גם שני בתי-הכנסת. השולחן היה עמוס באוכל והמארחים עשו הכל כדי שנרגיש בבית. את סיפור צעידת הלילה מכאן לעבר המלון סיפרתי כבר.

     

    בוכרה אכן יפה כמו בשיר. היום הולכים ונבנים בה עוד ועוד בתי מלון, כדי לקלוט את זרם התיירים המתגבר. אחד המלונות מציע חדרים מעוצבים ברמה שלא היתה מביישת מלון פאר בלאס-וגאס. בחדריו, המסודרים סביב חצר פנימית, נותנים את הטון מוטיבים מקומיים משולבים במשי אדום. בעונה כמעט אי-אפשר להשיג כאן חדר.

     

     

    חזור למעלה
    סמרקנד

     

    פסיפס הקסם

     

    הנסיעה מבוכרה לסמרקנד נמשכת כחמש שעות. הכבישים מלאים מהמורות ברוב הקטעים, אבל לפחות בעיניים תיירותיות ההתנהלות האיטית כלל לא פוגמת.

    להפך, יש משהו רגוע באוויר, שממתן את הקצב המערבי המטורף.

     

    סמרקנד היא עירו המפוארת של האמיר המונגולי טימור לאנג, בן המאה ה-14, שהפך אותה לבירתו. סמרקנד היתה אחת מערי המסחר החשובות לאורך דרך המשי וגם היום היא גדושה מבנים מדהימים, כאילו שכל אמני המוזאיקה והבנייה של המאות הקודמות רצו להוכיח בה את כישוריהם. הצבעים המקוריים השתמרו מאות שנים למרות כל התהפוכות שעברו על העיר.

     

    השוק הצבעוני, כיכר רגי'סטן, המדרסות המחופות כיפות כחולות, כל אלה שותפים לפסיפס הקסם של סמרקדנד, ועדיין אנשיה הם שעושים את ההבדל.

     

    כשהגענו לעיר, בשעת צהריים, אחרי נסיעה ארוכה, הבטן קירקרה. בחרנו את הבשרים לפני שהטילו אותם על הרשת הלוהטת והם הוגשו ברוחב לב, עם סלטים טריים ומעולים ובירה מקומית נהדרת. אחרי שהשבענו את הרעב, יצאנו מאחד מחדרי המסעדה הענקית. מקצה אחר שלה נשמעה מוסיקה רעשנית. הלכנו לבדוק מה קורה שם ותוך שניות מצאנו את עצמו בעיצומה של שמחה משפחתית, רוקדים עם הדודות והדודים וגם עם הצעירים יותר. כוסיות הוודקה נשלפו מהר ואנחנו הרגשנו כמו המוזמנים הכי חשובים באירוע.

     

     

    חזור למעלה
    שימושון

     

    לא אנגלית ולא כרטיסי אשראי

     

    מי שמחפש ארץ תיירות קלאסית, נוחה, ידידותית למשתמש - שלא יבוא לאוזבקיסטן. לכאן שווה לבוא כדי לחוות את מה שיימנע מכם בגרמניה, שווייץ, צרפת או ארצות הברית. הניגודים במדינה עצומים, בערך כמו הפרשי הטמפרטורות בקיץ ובחורף. חדש וישן מתנגשים זה בזה, ההיסטוריה מצטלבת עם תוכניות למחר אחר, הדור הבא מבצבץ מתוך עולם האתמול.

     

    הבתים בערים דלים אומנם, אבל הסביבה נקיה. אבני השפה לאורך הכבישים מסוידות ונצבעות על בסיס יומי כמעט. מטאטאי קש בידיהן של נשים מבוגרות בלבוש מסורתי עושים את העבודה בכל מקום ציבורי.

     

    מזכרות תמצאו בכל מקום, גם במסגדים. עם מה לחזור? צעיפי משי, שטיחים, עבודות יד, תבלינים. לעמוד על המקח זה ממש חלק מהעניין, ואם לא תעשו את זה גם כאשר המחיר נשמע לכם אפסי במונחים שלנו, יסתכלו עליכם כאילו נפלתם מכוכב אחר.

     

    אנגלית ושפות זרות אחרות יודעים כאן רק מעטים. עם כרטיסי אשראי כמעט אין מה לעשות. ברוב החנויות אפשר לשלם גם בדולרים (1,000 סומים לדולר, בערך). 

     

    טלפונים סלולריים עובדים רק בערים הגדולות. בדרכים אין עדיין תשתית. השירותים ברוב האתרים הם בסגנון בסיסי הטירונים בצה"ל - בור באדמה. במסעדות זו כבר אסלת כריעה, אבל העקרון זהה.

     

    תה יש בכל מקום, שחור וירוק. לאוהבי הקפה יש בעיה. יותר קל להשיג באוזבקיסטן זהב מאשר קפה.

     

    תקופת הטיולים המומלצת במדינה היא אפריל-מאי וספטמבר-אוקטובר. מזג האוויר בחודשים אלה נעים מאוד. מומלץ לחבור לטיול מאורגן, כי התשתית עדיין לא מאפשרת טיולים עצמאיים, למרות הכנסת האורחים הלבבית של התושבים. הכבישים, כבר הזכרנו, נפלאים פחות. שלטי הכוונה באנגלית? הגזמתם!

     

    ביקור באוזבקיסטן דורש שהייה של שבוע לפחות, אם רוצים לבקר בכל האתרים המרכזיים. גם עשרה ימים הם לא זמן ארוך מדי. חבילת תיור ל-9 ימים עולה החל מ-1,400 דולר.

     

    • הכותב היה אורח חברת התעופה "אוזבקיסטן איירווייס"

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי אלוני
    חיווה. מצלמים נון-סטופ
    צילום: יוסי אלוני
    צילום: יוסי אלוני
    סמרקנד. האנשים עושים את ההבדל
    צילום: יוסי אלוני
    צילום: יוסי אלוני
    בוכרה. המבחר אדיר ומשכר
    צילום: יוסי אלוני
    מומלצים