שני מתנחלים, שתי דעות

בשני המקרים מדובר בישראלים שביתם בסכנה. עם זאת, כל אחד מהם רואה את משאל מתפקדי הליכוד  באופן שונה. ynet מביא שתי דעות מנוגדות, של שני תושבי התנחלויות בשומרון וברצועת עזה.

בעד התוכנית

שמוליק דרעי, בן 40, נשוי ואב לארבעה ילדים, מתגורר בהתנחלות כדים בצפון השומרון, מזה עשר שנים. הוא בעד תוכנית ההתנתקות.

דרעי סיפר ל-ynet: "את הבית רכשנו מכמה סיבות והעיקרית היתה איכות החיים. לקום בבוקר ולשמוע ציפורים מצייצות ולא רעש של אוטובוסים ומשאיות. איכות החיים בכדים עד לראש השנה 2000 היתה הדבר שאין למצוא כמעט בשום מקום אחר, אבל מאז פרוץ האינתיפדה הנוכחית נגמרה, פשוט נגמרה, כל איכות החיים.

"במקום משאיות ואוטובוסים יש לנו יריות ופיצוצים, כמעט שלוש שנים חיינו בלי מים זורמים, אלא רק עם מים ממכליות צבאיות. חיינו בישוב כ-20 משפחות עם למעלה מ-300 חיילים, טנקים, נגמ"שים וכל מיני כלי מלחמה אחרים שנעו בכבישי היישוב לצד רכבים פרטיים, אירועי ירי רבים מספור ביציאה ובכניסה ליישוב, הרוגים ופצועים.

"וכל זאת ללא שירותים מינימליים כגון שירותי רפואה, תחבורה ציבורית ושירותים טכניים ואחרים. זה מה שפגע באיכות החיים. היום אין לנו שום סיבה הגיונית להישאר ולחיות פה".

נגד התוכנית

שמוליק אלדר, בן 24, נולד וגדל בהתנחלות גני טל ברצועת עזה. הוא מתנגד לתוכנית ההתנתקות.

אלדר סיפר ל-ynet: "היום יצביעו עשרות אלפי אנשים על גורל הבית שלי. הם יחליטו אם לכפות עלי, על משפחתי ועל כל האנשים שסובבים סביבי מאז שנולדתי, לפני כמעט 25 שנה, לקום ולעזוב הכול מאחור. ההרגשה משונה.

"כמי שנולד בגוש קטיף, לקח לי כמה שנים להבין ששגרת החיים המוכרת היא לא סטנדרטית. נכון, היישובים שלנו מוקפים גדרות ותמיד היו חיילים באזור. אבל אחרי הכול, גם אני למדתי לקרוא עם 'בלי סודות', גם אני ראיתי את כל הסרטים של וולט דיסני, וגם אני לא הפסדתי אף משחק של מכבי תל אביב בליגה האירופית. לכן לא היה לי טבעי שהזרקורים התחילו לפנות אלינו בתכיפות מאז אוקטובר 2000. בהתחלה, גם אני הייתי די מופתע מהמרגמות.

"במשך השנים כבר היו דיבורים על פינוי, אבל זה תמיד נפל די מהר, והדחקתי, כמו ששומעים על תאונת דרכים ואומרים 'לי זה לא יקרה'. ההתנתקות הזו תפסה אותי לא מוכן. אמנם תמיד התנגדתי נחרצות לכל סוג של ויתור על שטחים, אבל אף פעם לא הייתי צריך להיאבק בשביל זה ממש. סוג של אדישות.

"לכן, בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשרון, שתוכנית ההתנתקות שלו עזרה לי לצאת מהאדישות ולהבין לעומק את החשיבות של הישיבה שלנו בגוש בפרט ובארץ ישראל בכלל. קשה לתאר במלים את מה שהתרחש בגוש קטיף בשבועיים האחרונים. זר לא יבין זאת. האמת כאילו צפה ועלתה מעל פני השטח, ונעשתה ברורה וחדה.

"זה בא מכל הכיוונים, ופתאום גם ציניקנים כמוני קלטו, שיש מציאות באמת לא פשוטה בבית. ולא רק בבית - אנשים הסתובבו פה כשהם באמת חרדים לגורלה של מדינת ישראל כולה.

"במהלך השבועיים הללו ראיתי את ההורים שלי, כבר בסביבות גיל 50, חוזרים הביתה בלילה, אחרי שחצי יום עבדו וחצי יום כיתתו את רגליהם ברחובות חשוכים והתחננו בפני אנשים שמעולם לא היו אפילו בגוש קטיף, להתנגד לתוכנית. את שיא החינוך שלי מהם קיבלתי בשבועיים האלה. דוגמה אישית נעלה יותר אי אפשר לתת.

"ראיתי את החברים שלי, שהלכו לשכנע מתפקדים, ופרצו בבכי לא מעט פעמים במהלך ניסיונות השכנוע. זה כל כך מדהים לגלות פתאום שאתה בוכה על משהו שנראה לך פעם הכי טריוויאלי, שרק מזה אפשר לבכות שוב.

"בלי קשר לתוצאות, גוש קטיף של מחר כבר לא יהיה אותו הדבר. יש פתגם שאומר: 'כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים'. ובכן, בעקבות הגל הזה שמאיים להטביע אותנו, גילינו את עצמנו, את החוזק שבנו. גילינו עד כמה באמת אנחנו אוהבים את המקום הזה, עד כמה הוא חשוב לנו. ביום העצמאות גילינו שהוא חשוב לעוד רבים. אני מאמין שבעזרת השם נגלה שצלחנו גם את הגל הזה".