אופנה חדשה: תיירות בדווית
התחום עדיין בחיתוליו, מבחר האטרקציות עדיין מצומצם - אבל הביקור בדריג'את ובמפעלי האריגה של נשות לקייה מאפשר לא רק להציץ לחיי השכנים שלנו אלא גם לעודד את המשך פעילותם. ואם לא בשביל זה, אז בואו בשביל הלַבַּנה
אחרי הצבא רבים מאתנו אורזים תרמיל ונוסעים הרחק עד העולם השלישי כדי למצוא צורות חיים אחרות ומקומות עם תמימות שכבר לא קיימת בנו. במרחק שעה וחצי ממרכז הארץ מצאתי תמימות של ילדים, מנהגים שאצלנו כלל לא קיימים, אירוח עם מסורת, נשים שמעצימות את עצמן בעצמן, ואה כן, הרבה אבק. ברוכים הבאים לאתרי התיירות הבדווית.
הבדווים חיים בנגב מאז המאה החמישית לספירה. עין זרה אולי לא מבחינה בזה, אבל אוכלוסיית הבדווים כוללת שתי קבוצות תרבותיות, עם הבדלי מעמדות ביניהן: הבדווים 'המקוריים' והבדווים-פלאחים שהסתפחו אליהם כפועלים.
שחר שילה, מדריך טיולים מוכשר, מנסה לפשט את מורכבות היחסים: "הכבוד הגדול שרוכשים לבדווי תלוי באי הקשר שלו לקרקע – לא זורעים, לא בונים בית ולא נקשרים לקרקע. כל דבר שלא ניתן לעזוב תוך 15 שניות אינו רלוונטי לחייהם. מכאן גם הבוז הגדול של הבדווי לפאלח – כי הפאלח אינו יכול לעזוב את הכל. בעל רכוש הופך להיות עבד של רכושו".
בשנים האחרונות עוברים היחסים בין שתי הקבוצות שינוי גדול: רבים מבין הבדווים הפלאחים עברו לחיות בישובים העירוניים שהקימו ממשלות ישראל עבורם, בעוד שמרבית הבדווים 'המקוריים' יושבים עדיין במקבצים, קטנים או גדולים, שאינם עירוניים. התהליך הזה ניתק במידה רבה את התלות הכלכלית של הפלאחים בבדווים ושינה את כל מערכת התעסוקה שלהם. במסגרת השינוי הזה, יש מי שמנסה עתה לקדם ולפתח גם את הקסם התיירותי 'האותנטי' של אורחות החיים המקומיות.
ביישוב לקייה (על כביש 31 בין להבים לצומת שוקת) התפתחו זה לצד זה שני מיזמים תיירותיים השייכים דווקא לנשים. בשני המקומות תשמעו לא פעם ולא פעמיים, ועם הרבה גאווה, את הביטוי "העצמה נשית בדווית".
'רקמת המדבר'
נעמה אלסאנע היא מנהלת המיזם 'טטריז אל באדיה' - 'רקמת המדבר' והיא מדברת עליו בשפה קולחת ועם המון אהבה. מטרת הפרוייקט שמפעילה 'העמותה לקידום האישה' הוא מתן תעסוקה לנשים והוצאתן ממעגל האבטלה: "במקום להיות תלויה בגבר היא מרוויחה את משכורתה בעבודה במפעל".
מה שהחל כפרוייקט בו עבדו שש נשים מעסיק היום כ-160 נשים ולא מדובר רק בעבודה. על פי נעמה, מדובר במתן תחושת עצמאות לנשים ואמונה ביכולת לעשות שינוי, "אבל לא נגד המסורת ולא נגד הגברים". במקום מתקיימות גם הרצאות בנושאי זכויות האישה, בריאות ומנהיגות, ויש גם טיולים. "אם אנחנו לא נעבוד למען הקהילה", היא אומרת, "אף אחד לא יעשה זאת עבורנו".
רק בודדות עובדות במרכז עצמו, השאר עובדות בבית. את המוצרים הן מוכרות במוזיאון ארץ ישראל ובמוזיאון חיפה וגם בקניונים שונים. ההזמנות והמכירות עדיין לא מממנות את משכורתן. בנוסף, מפעיל המפעל מרכז אירוח, בו ניתן לקבל הסברים על מצב האישה הבדווית, הדגמה של סוגי הרקמה וגם לרכוש ממוצרי המרכז עליהם מתנוססת הרקמה המסורתית: תיקים, חגורות, כריות, בגדים, אריגים ועוד.
ניתן לבקר במקום בתיאום מראש. נעמה - 621161 - 052, העמותה לקידום האישה - 6513208 - 08.
'לקייה אריגת הנגב'
מיזם נוסף שנועד לפתח תשתית של תעסוקה לנשים בדוויות בנגב הוא 'לקייה אריגת הנגב'. מטרתו הנוספת היא להחיות ולשמר את התרבות הבדווית דרך מלאכות הטוויה והאריגה המסורתיות.
את הסדנה מפעילה עמותת 'סדרה' שהוקמה על ידי קבוצת נשים בדוויות במטרה להוביל לשינוי חברתי ולעודד נשים להגביר את מעורבותן בקהילה. בשנים האחרונות, סיפרה חדרה אלסאנע, מפעילות העמותה, חל שינוי במעמד האישה - המעבר לישובים עירוניים חיסל את תפקידיה במשק החקלאי והביתי, והאנאלפבתיות פגעה במעמדה כמחנכת הילדים. באמצעות עבודת האריגה מנסים לשקם את תחושת הערך העצמי של הנשים, ובנוסף הן לומדות לקרוא ולכתוב.
בתחילה, היא נזכרת, הגברים התנגדו. הפריע להם שהנשים מתכנסות ומארחות בלעדיהם. הפרוייקט החל כסדנה קטנה בחדר בודד והיום עובדות בו קרוב ל-200 נשים. חלקן עוסקות בטוויה, אחרות באריגה בנול ויש העוסקות בגימור. את הצמר צובעים במקום ב-34 גוונים שונים (במקום רק חמישה מסורתיים).
למרות שהמוצרים מוצגים ברחבי הארץ, ולמרות שבמקום מתקיימות סדנאות בנושאי מורשת ואריגה - המפעל עדיין לא מממן את עצמו.
טל': 6519883 – 08.
דריג'את
יושב-ראש הישוב, יצחק אבו-חמאד, קיבל את פנינו בדריג'את (כ-15 ק"מ מערד על כביש 31, מערבית לתל ערד וצפונית לכסייפה).
אבו-חמאד סיפר לנו איך לפני יותר מ-150 שנה נדד אב-סבו עם אבו רביע ורכש את אדמות דריג'את. בשלב הראשון התגוררו אנשי הכפר ביחד עם חיות המשק במערות שחצבו בסלע. במערה בה ביקרנו יוקם מוזיאון שישקף את חיי העבר בדריג'את. רק בשנות ה-30 וה-40 עברו תושבי המקום לבתים בנויים. המערות משמעות אותם עד היום, בעיקר כמקום אחסון.
כ-800 אנשים חיים היום בדריג'את. אבו-חמאד מונה בגאווה כ-30 מורים, 10 רופאים, עורכי דין, מורי דרך, רוקחים, מנהלי חברות וגם עובדי אדמות ומגדלי כבשים. עד היום לא מחובר היישוב לחשמל או למים – והתושבים נאלצים להשתמש בגנרטורים ובריכות מים שבנו בעצמם.
המסלול התיירותי בדריג'את משלב אתרים היסטוריים ואוכל. בעונה המתאימה ניתן לבקר גם אצל יצרני החלב והגבינות. אנחנו טעמנו את הגירסה המקומית ל'ריויון'. בנוסף לארוחת צהרים ניתן לרכוש במקום גם שמלות רקומות ביד, תיקים ושטיחים ארוגים בנול.
קבוצת ילדים ביקשה לצלם ולהצטלם במצלמה שלי וההורים הנחמדים שלהם הזמינו אותנו לארוחת צהרים. על הגריל בחוץ עלו השיפודים, ועל הרצפה בתוך הבית, ללא נעליים, ישבנו אנחנו טועמים (יותר נכון טורפים) מאכלים מסורתיים - אורז ועוף ממולא, סלטים, עלי גפן וחומוס. מיתוס האירוח הלבבי של הבדווים שריר וקיים גם עתה, כשהם חיים בתים מודרניים. אחרי הארוחה ובכל מקום בו עצרנו בטיול הגישו תה מתוק, קפה מריר בכוסות קטנות, ולַבַּנה - שרק בשבילה כדאי להתניע ולנסוע לנגב.
ג'אבר אבו חמאד, רכז התיירות דריג'את, טל': 969576 - 067.
