הכיבוש הישראלי
הכפר דרמקוט מלא בישראלים: תפריטים בעברית, מקלדות בעברית בדוכני האינטרנט ופוסטרים בעברית על ערבי נשים בבית חב"ד. אפילו רועי צאן אומרים ש"הכל פה סבבה, שלום חבר". די לכיבוש?
זה רק עניין של זמן עד ש"אגד" תחבר אותנו למרכז הארץ. צריך יהיה לתכסס איך האוטובוס יצליח לחצות את ירדן, עיראק, איראן, אפגניסטן ופקיסטן ואת הכביש ההררי בין קשמיר "החופשית" לקשמיר "ההודית", אבל אני סומכת על מנהיגי הקואופרטיב שפרטים כאלה לא יעצרו בעדם. בינתיים, כשאי-אפשר לקפוץ על אוטובוס ולנסוע הביתה מדרמקוט (הכפר הקטן במעלה העיר דראמסלה, משכנו של הדלאי-לאמה), אפשר לעשות שבת בבית חב"ד.
עד לא מזמן שכן בית חב"ד באכסניה האגדית של מר לקישמן, אבל כשהוא המשיך להעלות את שכר הדירה, רבי דרור (מקים הבית) החליט שהגיע הזמן לרכוש מקום קבוע, ועכשיו הדגל הצהוב מתנוסס מעל בית הארחה גדול השוכן מעבר לעמק. הרי כל יישוב יהודי/ישראלי צריך בית חב"ד, וכשרועי צאן הרריים, שלא יודעים מילה באנגלית ואפילו לא לקרוא או לכתוב את שפתם, יודעים לספר בעברית ש"הכל פה סבבה, שלום חבר", ברור שהישראלים השתקעו כאן שלא על מנת לעזוב.
"יש לי קשרים טובים עם 'אל-על'", מספר מני, בחור מקומי שהקים סוכנות נסיעות באמצע שדה החיטה של הוריו, בדרך לבית חב"ד. "הלאפה הכי טובה בכפר", מכריזה שרמילה בשלט שתלתה על הדוכן החדש, שהיה פעם מגורי הפרה שלה. הכפר, שעדיין מדהים ביופיו אך איבד הרבה משלוותו, מפוּצץ בישראלים, מטיילים וקבועים כאחד.
במסעדות יש תפריטים בעברית, בדוכני האינטרנט מוצעות מקלדות בעברית, ופוסטרים בעברית מזמינים לקורסים של רייקי ומסאז' ולערבי נשים בבית חב"ד. "אנחנו כמו מצפה בגליל", אומרת דפנה, תרמילאית שהשתקעה במקום, "אבל חופשיים יותר".
"יש לנו הודי"
אורחת אהובה, שומרת שבת וכשרות, הגיעה אליי מארצות-הברית. בבית חב"ד התקבלנו בזרועות מחבקות על-ידי רועי ושרון, השליחים הצעירים שמחליפים את הרב דרור ומשפחתו שנסעו לחופשה בארץ. שני בחורי הישיבה שגרים איתם פינו לנו את חדרם, והעברנו שבת קסומה במקום שפעם הכרתי בו כל אבן ועץ, ועכשיו מרוב תנופת בנייה קשה לי לזהות אפילו את שביליו הראשיים.
ראג'ה, שכאשר גרתי אצל משפחתו היה עדיין נער, עובד בבית חב"ד. אני שואלת אותו על העבודה ועל מעבידיו והוא עונה לי שהם "אחלה, על הכיפאק". כש-מ', אחד מבחורי הישיבה, איש נעים הליכות, מפנה לי את החדר, הוא אומר לי לקרוא להודי לנקות את השירותים. אני שואלת אותו אם הוא יודע איך קוראים להודי, והוא עונה לי, כמובן מאליו, שלא. כשאני מזכירה לו שההודי הזה הוא בעצם המארח שלו, הוא מבטיח לי לחשוב על זה.
השמש מתחילה לשקוע, ושבת המלכה יורדת אלינו. אל הבית זורמים עוד ועוד ישראלים, יותר מ-70, בבגדי פריקים צבעוניים או בגדי חג לבנים, עטופים בצעיפים מצמר מקומי. חדר האוכל פוּנה משולחנותיו ומכיסאותיו, ובמקומם הונחו מזרנים על הרצפה וסדין חצץ בין עזרת הנשים והגברים. בעוד הבחורים התפללו בקול גדול, הנשים פיטפטו ושיחקו עם חיה-מושקה, התינוקת של שרון ורועי.
הארוחה נהדרת: סלט וחלה תוצרת בית וממולאים, על כלי נירוסטה. אחרי האוכל, השירה ותפילת המזון, אני שואלת אם אפשר לעזור עם הכלים. עזבי, עונים לי, "יש לנו הודי".
הם שייכים לי ואני להם
שבת. אחרי קריאת פרשת השבוע והטשולנט הצמחוני, מתנהלת שיחה סוערת בענייני יום העצמאות. חלק מהאורחים תוהים בעלבון למה הבית לא מארגן מסיבת חג. רועי מסביר שהוא שמח באופן אישי על קיומה של מדינת ישראל, אבל שהחג אינו רוחני או דתי במהותו. מישהו אומר שהקמת המדינה היתה נס בסדר גודל של חציית ים-סוף. אחד החסידים מבקר את דוד בן-גוריון, וטוען שהמדינה עשתה רבות לנתק את העם היהודי ממורשתו הרוחנית. בחוץ, צלילי תפילה מהמנזר הבודהיסטי. השיחה הלוהטת על הציונות מגיעה לקיצה והאורחים אומרים שבת שלום וחוזרים לבתיהם בכפר.
לפנות ערב אני מתגנבת מהבית, מקולותיהם של החסידים ששרים את תפילת מנחה. אני מתיישבת מול מקדשון עתיק, מתבוננת באשת הרים זקנה עטופה בשאל, מנקה במסירות את הפסלים, מדליקה קטורת, נוסכת שמן על הלהבה הדולקת.
פתאום אני מדמיינת לעצמי שזו סבת סבת סבתי, אמו של אברם, לפני שהפך לאברהם, לפני שניפץ בהתקפת זעם את הפסלים במקדש המשפחתי, לפני שקיבל פקודה ללכת לו מארצו וממולדתו ומבית אביו, לפני שנדד רחוק כל-כך לארץ כנען. שזו סבת סבת סבתי, ושבבית מחכה לי סב סבו של סבי, ודודות ודודים ומיליוני בני-דודים, שמאמינים אולי אחרת אבל שייכים לי ואני להם, ואני רוצה שנשב כולנו כבר ביחד, שנאמר 'שהחיינו' ושנאהב.
