בעקבות הפאות האסורות

סערת הרוחות סביב נושא הפאות בעולם החרדי עדיין לא שככה. מאז פירסום פסק-הדין ההלכתי של הרב שלום יוסף אלישיב, לפני כעשרה ימים, בנושא הפאות הנוכריות מהודו, הומות חנויות הפאות נשים המודאגות לגבי כשרות פאותיהן. גם רבנים רבים ברחבי העולם נדרשו לשאלות בעניין ולבדיקה מחדש של פסק-הדין, שקבע כי פאות העשויות כולן או חלקן משיער אדם המיובא מהודו, הן אסורות לשימוש.

הודו נחשבת לספקית השיער מספר אחת בעולם לתעשיית הפאות הנוכריות. כ-450 טונות של שיער אדם מגיע ממנה, והיווה בשנים האחרונות תחליף זול יחסית לשיער האירופי. אלא שבעקבות שתי כתבות בשבועון החרדי 'במשפחה', בהן נטען כי השיער ההודי מקורו בעבודה זרה, נדרש לנושא הרב אלישיב, הנחשב לאחד מגדולי הפוסקים בעולם החרדי. משלחת מטעמו יצאה להודו במטרה לבדוק את הטענות שהעלה השבועון.

עם חזרת המשלחת, שחבריה הציגו עצמם בהודו כסוחרים המעוניינים ברכישת השיער וכך נתאפשר להם להתחקות אחר מקורו, הועברו הממצאים לרב אלישיב, שפרסם את פסק ההלכה. פסק-הדין היה חד-משמעי. השיער המגיע מהודו הוגדר כ"תקרובת עבודה זרה" ולכן הוא אסור לשימוש, שכן עבודה זרה נחשבת לאחד משלושת האיסורים החמורים ביהדות.

מה גילתה המשלחת שיצאה מטעמו של הרב אלישיב להודו? מהו אותו תהליך עבודה זרה, במסגרתו מגיעה כמות השיער האדירה? לדברי יותם יעקבסון (30), שליח המגזין 'מסע אחר' להודו, "לשיער בהודו ישנה משמעות מיוחדת".

יעקבסון, כתב וצלם גיאוגרפי, עובד כמורה-דרך בארץ ובחו"ל. עיקר התמחותו היא בהודו, טיבט ומערב סין. במסגרת הסיורים שערך והדריך בהודו, הגיע יעקבסון גם לעיירה טירופאטי, בדרום מחוז אנדהרה-פראדש. העיירה נמצאת למרגלות גבעת טירומאלה, שבראשה ממוקם מקדש ונקאטשווארה. על-פי יעקבסון, אותו מקדש הוא המקור לרוב השיער המיוצא מהודו לרחבי העולם.

במקדש טירופאטי ממוקם צלם האל וישנו, אחד מבין האלים החשובים ביותר, שעל-פי האמונה הוא בעל סגולה מיוחדת - למלא כל בקשה הנישאת בפניו. מסיבה זו הפך מקדש טירופאטי לאבן שואבת ולמוקד משיכה של מאמינים מכל קצווי המדינה. המספרים הם כמעט בלתי-נתפסים. מדובר על עשרות אלפי מאמינים ביום, ובמיליוני מאמינים בשנה. אותם מאמינים נדחקים בתורים הנמשכים לעיתים למעלה מיממה, רק כדי להתייצב לשניות ספורות בתוככי המקדש, מול צלם האל, ולהביע את הבקשה בפניו.

כדי לענות על צורכיהם של עולי הרגל הרבים המגיעים מדי יום למקדש, התפתחה למרגלותיו תעשייה שלמה של מלונות, חדרי-אירוח, מסעדות, חנויות, דוכני מזכרות ומספרות, אותן מספרות מהן מגיע רוב השיער המשמש לייצורן של כ-70 אחוז מן הפאות הנמכרות בעולם.

מה שהחריד את שליחיו של הרב אלישיב היא הסיבה לתספורות שעורכים במקום עשרות אלפי המאמינים. מדובר בטקס דתי של ממש, במהלכו נושאים המסתפרים תפילה, ומקריבים את שערם לאל, בתיווך המקדש. על-פי ההינדואיזם, מהווה התפילה מעין מערכת יחסי גומלין של תן וקח בינם לבין האלים. לכן הם אינם יכולים להתפלל לאלים ולבקש מהם שייענו לבקשותיהם, מבלי מתן של תמורה כלשהי. אותה תמורה יכולה להיות משימה כלשהי שהם נוטלים על עצמם, דוגמת הליכה על גחלים לוחשות, צום, או שתיקה ארוכה, או תשורה כלשהי המסמלת את התמסרותם לאל, דוגמת גילוח שיער הראש.

קבלת מרות האל 

"בעבר", מסביר יעקבסון, "נשמר מעמד הלידה השנייה רק לבני שלושת המעמדות העליונים, והתייחס אל הרגע בו הם החלו ללמוד את הכתבים המקודשים, הוודות. עם הזמן הפך המושג למקיף יותר ונקשר לאירועים רבים יותר בחייו של אדם, כגון השתתפות בטקסים דתיים חשובים למיניהם".

לכן, במהלך שהייתם בטירופאטי נוהגים המאמינים, גברים ונשים כאחד, להפקיד את ראשם בידי כ-006 ספרים, העובדים סביב השעון, ומגלחים את שערותיהם באמצעות תער. במהלך הגילוח נוהגים המאמינים לשאת תפילה, כשהם כמובן לא מקבלים כל תמורה כספית עבור שערם. השיער הנגזז נופל למעין גומות ברצפת המספרה, נאסף מהן בקפידה באמצעות דליי-ענק ומובל ארוז בשק גדול אל כוהני המקדש. משם עושה השיער את דרכו אל יצרני הפאות ברחבי העולם.

לדברי יעקבסון, מלבד לאחזקתו השוטפת של המקדש, משמש הכסף המתקבל תמורת השיער גם למטרות צדקה למיניהן, כגון תמיכה בנזקקים, הקמת בתי מחסה לעניים ויתומים, הקמת מרכזי אמנות ומלאכת-יד ועוד.

את המשלחת של הרב אלישיב מעשי הצדקה לא הרגיעו, והם מסרו לו את התרשמותם, לפיה ללא-ספק מדובר בטקס פולחני של עבודת אלילים, ההופכת את השיער ההודי לטמא ואסור לשימוש על ראשן של בנות ישראל.

בגיליון המגזין 'מסע אחר' שיופיע בשבוע הקרוב, תפורסם כתבתו המלאה של יותם יעקבסון, 'סערות האלים', העוסקת בהרחבה במשמעות השיער בהודו ובביקור במקדש טירופאטי.