אחים, איפה אתם?

מלכתחילה, לאחים כהן לא היה סיכוי גדול לצאת מזה בשלום. לא רק משום ש"הרוצחים והגברת" (זה היה השם העברי שהוענק בזמנו ל-the ladykillers שביים אלכסנדר מקנדריק ב-1955) הוא אחד מאותם סרטי אל געת בם שהופקו בשנות החמישים באולפני "אילינג", אלה ששמם מזוהה עד עצם היום הזה עם הקומדיה הבריטית הקלאסית; אלא גם מפני שלא נולד השחקן – כן, גם לא טום הנקס – שיוכל להתמודד עם אלק גינס המנוח, אולי גדול שחקני כל הזמנים, שקומדיות "אילינג" ההן סיפקו בעבורו הזדמנות פז להפגין את יכולת ההצחקה הווירטואוזית שלו (ראו גם "כנופיית לבנדר היל" ו"האיש בחליפה הלבנה").

עגום ככל שזה נשמע, "לחסל את הליידי" – זה הטייטל המקומי שניתן הפעם – שהוא גם הסרט הראשון אותו מביימים האחים במשותף (עד כה היה זה ג'ואל בלבד שביים), אינו רק סרטם החלש ביותר. הוא סרט חלש, נקודה. עלילתו של הסרט המקורי הועתקה מלונדון למיסיסיפי והנקס, בנעלי – ליתר דיוק, בשיניו המלאכותיות הבולטות של – גינס, מגלם ארכי-פושע שהדבר המצחיק ביותר בדמות שהוא מגלם הוא שמה. הוא מתחזה לפרופסור ליוונית עתיקה ולטינית, ושוכר חדר אצל קשישה שחורה ומתוקה (אירמה פי הול) כדי להשתמש במרתף ביתה כבסיס לפעולה הבאה של חבורת האהבלים בהנהגתו: שוד כספת של קזינו סמוך. למען הסר חשד מתחזה הכנופיה לאנסמבל מוזיקלי חובבני המנצל את המרתף ל"חזרות".

האמת, שום דבר לא עובד בסרט הזה. לא המבטא הדרומי המאולץ שמסגל לעצמו הנקס, ואף לא המשפטים המתפתלים שנובעים מפיו, או ציטוטי אדגר אלן פו שלו. חמור מכך: שלל הדמויות האקסצנטריות הסובבות אותו – הן כוללות גנרל אסיאתי הממעט בדיבור ומעשן בשרשרת, מומחה נפץ הלוקה במעיו, צעיר שחור בעל פה מלוכלך, ושחקן פוטבול מטומטם – מעוצבות באופן כה מופרז עד שהן בקושי מצחיקות. כל בדיחה נשמעת מגיעה מרחוק, וכאשר האחים נדרשים פה להומור של מוצאי גוף, נדמה שזהו מפלטו האחרון של מי שמקורות ההצחקה שלו הידלדלו לגמרי.

האחים הדועכים

פעם, בימים טובים יותר, כלומר לפני שהחלו את מסעם המדאיג בדרך למטה, השכילו הכהנים לפחות לעצב דמויות משנה מזהירות אשר סייעו לגיבוש העולם הסהרורי הניכר בסרטיהם. אך דומה שמאז "פארגו" שזיכה אותם באוסקר – וכאן כותב מי שסבור כי זהו סרטם הטוב ביותר – הולכים האחים ודועכים דווקא בתחום זה. ברם, לא הכל שחור בסרט. הצילום, למשל (של רוג'ר דיקינס המעולה), דווקא זהוב וקורן, כמו היה אנטיתזה לכוונותיהן האפלות של הקריקטורות האנושיות המאכלסות את הסרט.

כשהוא חסר שנינות באופן כמעט מוחלט ומקמץ באותו הומור אפל ייחודי, נראה שאת הדימוי המדויק ביותר לגבי סרטם מספקים פה האחים כהן עצמם. זה קורה בחלקו השני של הסרט, שבו גופות הולכות ונערמות על גבי מכולת אשפה השטה בנהר. דומה שאין גורל הולם יותר גם לתקרית המצערת הזו ששמה "לחסל את הליידי".