איפה ההכרעה ההיסטורית?

הימים האחרונים היו קשים במיוחד לפרשנים הפוליטיים, לא רק מפני ששום תובנה ושום תחזית לא החזיקה מעמד יותר מכמה שעות, אלא גם משום שהיתה תחושה שהכל מתחולל בחלל הריק.

זה לא מקרה שתוכניות החדשות, כולל מהדורת ערוץ 2 במוצאי שבת, שפעמים רבות מובילה את טבלת הרייטינג, הידרדרו בסוף השבוע האחרון למקום נמוך במיוחד בדירוג. גם ערב "ההצבעה הגורלית" על "התוכנית ההיסטורית" התקשו אזרחי ישראל לגייס עניין של ממש.

ההחלטה שהתקבלה לבסוף, אם אפשר לכנות את מה שהתקבל בשם "החלטה", ראויה לאדישות הכללית הזו. אין פה שום הכרעה היסטורית על נסיגה. יש כאן פשרה על פשרה, סתירה על סתירה (תוכנית ההתנתקות אושרה, אבל "אין בהחלטה כדי לפנות ישובים"; המימון להתנחלויות בעזה יופסק, אבל תוקם "ועדת חריגים"), ובעיקר דחייה של הקץ.

עכשיו צריך "להתחיל עבודות הכנה", "לקיים תהליך", ושאר מסמוסי זמן - עד לדיון המובטח הבא, שבו שוב יתחיל הכל מהתחלה.

אפשר לדון עד אין קץ בתוכניות הפוליטיות של ראש הממשלה, ברשת הבטחון שתפרוס לו העבודה, או לא תפרוס, ובפרישתם הנדחית לאין קץ של שרי המפד"ל. ואפשר להתמקד בדברים הגדולים: ממשלת ישראל (כל ממשלה, לא רק הנוכחית) עוד לא הוכיחה יכולת לבצע באמת מהלך חד-צדדי של סגירת הברז ופינוי פיסי של ישובים ברצועת עזה או ביהודה ושומרון.

ראש ממשלה מהליכוד עוד לא הוכיח באמת את יכולתו לחיות בלי הימין, שהתנתקות ממנו גזרה את גורלם של שמיר ונתניהו. אריאל שרון עוד לא הוכיח מנהיגות מהסוג של בגין או רבין, שהפנו עורף לכיוון הקודם שלהם ולא הביטו אחור. שרון, שאחרי בחירתו המחודשת, נראה כחזק שבראשי הממשלה, יוצא מהתהליך הזה מרוט נוצות ומגולגל בזפת - ולא שמתנגדיו נראים יותר טוב.

עושה רושם שמה שנזכור מאירועי השבוע האחרון הוא בעיקר בזיונות. פיטורי שרי האיחוד הלאומי, שהם מהלך אנטי-דמוקרטי מובהק. הפארסה של "איפה בני?", כולל השאלה הגדולה "מי זה, אריק או יצפאן?", ההתעקשות של שרון ונתניהו לא לוותר עד שהשני יבוזה לגמרי.

והפרמטרים החשובים באמת טרם השתנו: עדיין אין דו-שיח עם הפלסטינים, שבלעדיו לא יהיה שום צעד ממשי. עדיין יש אדישות גדולה בארה"ב, שבאה לידי ביטוי גם בחתימה בלנקו של היועצת לבטחון לאומי קונדוליסה רייס על המסר תומך-שרון שהביא לה דב וייסגלס; עדיין אין הירתמות אמיתית למהלך כלשהו של צה"ל.

כל אלה קובעים הרבה יותר מהנבחרים היושבים ליד שולחן הממשלה, הממונים בעיקר על אספקה שוטפת של בידור זול - ועצוב מאוד.