בית אבות למכוניות

כבר נהגתי במכוניות מפוארות או מרתקות יותר: במרצדס עם גג נפתח, בפונטיאק מעוצבת בסטייל, ברכב שטח עם צמיגים של משאית. התגובות, כמובן, היו בהתאם. "אחלה אוטו, תשאלי את בעלך אם הוא מוכר", מילמלו הגברים ששלחו מבטים מלוכסנים ברמזורים. אצל נשים, במקרים האלה, הלסת מראה סימני עצבנות מתקדמים. אבל כל זה מתגמד לעומת טיול קצר בטריומף בצבע צהוב זועק וגג מקופל לאחור, שגילה כגיל המדינה.

ליד ההגה - מפקדת בית הכלא לגברים 'כרמל'. עוברי אורח עוצרים את הליכתם החפוזה ומניפים יד לשלום, מחיאות כפיים מלוות את מסלול הנסיעה, נהגים מנופפים באגודלים כסימן לסחבקיות, ואני מרגישה כמו ברברה בוש במסע הצדעה.

לדליה ניר, הנהגת, התגובות האלה כבר הפכו עניין של שגרה. בגינת ביתה חונות שמונה מכוניות עתיקות. בכל שבת בני המשפחה מוציאים אותן לטיול ברחבי הארץ. 

דליה ובעלה מנחם נחשבים לצעירים יחסית בענף. לפני כמה שנים הבן ביקש מוסטנג ליום הולדתו ה-18 ומאז הם רכשו כבר מרצדס משנת 63', קורסייר 64', קפרי 68', והרכישה האחרונה, שנשמרת תחת כיסוי בד - קרייזלר ניו יורקר 63'. כל המכוניות עומדות בגינה כמו במוזיאון פרטי ובני המשפחה בוחרים להם את חביבת היום.

המשיכה המוזרה דווקא לזקנות שבחבורה, היא נחלתם של עוד כמה אלפי ישראלים שמכוניות עתיקות עושות להן את זה. לא מזמן, בשעות אחר הצהריים של יום שישי אחד, עמדו לצדי ברמזור ברמת אביב כמה יפהפיות שלא נס ליחן, והסקרנות גרמה לי לעקוב אחריהן. כולן התנקזו למגרש חנייה אחד, צמוד לבית-הקפה של אוניברסיטת תל אביב. היו שם עשרות מכוניות - בוהקות, מטופחות, מעוצבות ללא רבב. לא גיליתי עליהן לא גומת חן ולא שריטה, ואפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שהן יצאו זה עתה מהמפעל. 

חברי 'מועדון החמש' (5 ספרות בלבד בלוחית הרישוי) המאוהבים הסבירו לי שלהרים מכסה מנוע זה כמו להציץ לאישה מתחת לשמלה. יש כאלה שאוהבים אותן גדולות, ארוכות ואמריקניות, אחרים חולים על האנגליות הקרירות ולא חסרים מכורים לגרמניות. בכל מקרה, המוטו הוא שיהיו אוריגינליות. רפליקה, כלומר חיקוי של הדבר האמיתי, לא נחשבת במחוזם.

יד רביעית, משר האוצר

ל'מועדון החמש' יש שני מוקדי מפגש בימי שישי אחר הצהריים, בתל-אביב ובחיפה. נחום קדמיאל, שעומד בראש המועדון, מסביר שחלומו של כל חובב מכוניות עתיקות הוא למצוא איזו גרוטאה נטושה ולשקם אותה, "אבל הסיכוי לזה היום קלוש". הפלימות' שלו היא סיפור יוצא דופן, והוא הצליח, לגמרי במקרה, לרכוש אותה בארץ. הרכב היה בבעלות שר האוצר הראשון של ישראל, אליעזר קפלן, ועם מותו קיבלה אותו רעייתו במתנה מיו"ר הסוכנות היהודית דאז. הרכב נמצא בארץ משנת 1952 וקדמיאל הוא בסך הכל היד הרביעית.

לצדו של קדמיאל עוזרת אירית בורג, שמארגנת לחברי המועדון מסעות ראלי, יריד מכירה וקנייה של חלפים, וגם אחראית על ספריה עם מאגר מידע היסטורי בתחום.  

בעלי המכוניות העתיקות לא נוסעים לעבודה ברכבים האלה, לא חושפים אותם לגשם וחלילה להשאיר אותם דקה ללא השגחה. הדרך היחידה להשוויץ עם הבייבי היא להוציא אותו לטיול של שבת. כך הם מתנהלים בשיירות שהופכות לאטרקציה בדרכים, מתכנסים בחניונים לעיני צבא סקרנים, מזינים זה את זה במידע ומציצים לקרביים של השכנה הזקנה.

בכבישי הארץ נעים היום 3,200 רכבים המוגדרים "עתיקים". אם תפגשו פורד מודל 1934, או מוריס 8 משנות ה-40, תדעו שפגשתם רכב אספנות נחשב מאוד.

מוזיאונים על גלגלים

אורי סהר פתח בקיבוץ אייל מוזיאון שבו הוא מציג את האוסף הנדיר שלו. כבר בכניסה אפשר לראות את דגמי המוריס, החביבים עליו - מוריס 8 משנת 35' עם גג נפתח ומוריס מיינור 1000 מסדרת הייצור הראשונה. בין הענתיקות שתראו כאן בולטות גם אמ-ג'י ספורט מטיפוס M מ-1930 עם גוף מעץ, מצופה בבד, ויגואר משנת 1946. בכל רכב במוזיאון מונח אלבום שיפוץ שבו אפשר לראות איך נראתה המכונית לפני ששמו עליה יד אוהבת.

בארץ יש עוד שני מוזיאונים למכוניות עתיקות, בתפן ובתל-חי, והם שייכים לאוסף המכוניות של איתן ורטהיימר.

אורי סהר, קיבוץ אייל, פתוח רק בשבתות, 13:00-10:00. טל' 7493628 - 09. מועדון החמש, 7318818 - 03.