הצד האפל של הלוזר

נפתח בסטטיסטיקה פשוטה: ג'יימס ספיידר לא נראה בסרט טוב מאז "סקס, שקרים ווידיאו-טייפ", בשנת 89', שאף הביא לו את פרס המשחק בפסטיבל קאן. בעצם, בכל זאת היה אחד, "קראש", יאמרו מי שנמנים עם מצדדי סרטו הקונטרוברסלי של דיוויד קרוננברג. כך או כך, "המעקב" (התרגום המילולי הוא דווקא "העוקב") אינו יותר מאשר נתון סטטיסטי. שוב סרט עם ג'יימס ספיידר, ושוב רע. ואם לנסח אחרת: הסיכוי לתפוס סרט טוב בכיכובו של ספיידר זהה לסיכוייו של שמעון פרס לנצח במערכת בחירות.

האמת, יותר משהסרט רע, תמוה קיומו על האקרנים המסחריים. הרי סרטים ברמתו נשלחים פה לעשרות אל גלות הווידיאו, ואלמלא נוכחותו של קיאנו ריבס – דווקא בתפקיד הנבל – סביר להניח שזה היה גם גורלו של "המעקב". הדגש הוא על "נוכחותו", משום שריבס בעיקר נע כאן בחוסר חשק בולט, על משחק אין מה לדבר, וגם דמות של ממש לא נתפרה לו. התוצאה היא שריבס עושה בסרט תפקיד שהיה הולם יותר שחקן הוליוודי זוטר, והוא נאלץ לגלם דמות מחוקה לחלוטין של רוצח סדרתי.

משחקים בחתול ועכבר

העלילה של סל המיחזור הקולנועי הקרוי גם "המעקב", היא כזו: בלש משטרה (ספיידר), השרוי במצוקה נפשית, עוקר מלוס אנג'לס לשיקגו אחרי שנכשל בלכידתו של רוצח נשים סדרתי (כאמור, ריבס). אהובתו של הבלש היתה גם היא אחת מקורבנותיו של הרוצח, ואל תחושת הכישלון המקצועי מצטרפים גם ייסורי תופת שמקורם בטראומה אישית. אבל הרוצח ממשיך לענות את רודפו ובא בעקבותיו לשיקגו, שם הוא גורר אותו למשחק סדיסטי של חתול ועכבר: משגר אליו תצלום של הקורבן המיועד כולל שעת הרצח, ושולח את הבלש למירוץ נגד מחוגי השעון.

זה, אם כן, עוד אחד מאותם מותחנים שעניינם חיפוש אחר גאולה, ויצירה של תלות הדדית בין הצייד וטרפו. כצפוי, אין הבדל כל כך גדול בין השוטר והרוצח, והסרט אף מרמז על משיכה הומו-אירוטית בלתי ממומשת שרוחשת בבסיס הקשר ביניהם. אבל הרעיון הזה, שעל פיו הטוב והרע אינם אלא נשמות תאומות, כבר נטחן בסרטים אינטליגנטיים הרבה יותר ("על חבל מתוח", למשל, בכיכובו של קלינט איסטווד, שבו הרוצח מייצג את

הצד האפל של השוטר הצד אותו), והניסיון להציג כל אחד מהם כתכלית קיומו של האחר הוא לא יותר מאשר פסיכולוגיה בגרוש.

על הסיפור הצפוי מבקש הבמאי, איש סרטוני הווידיאו ג'ו צ'רבאניק, לחפות באמצעות סיגנון קליפי מעצבן ומתלהם. אבל מה שבאמת דופק את הסרט הוא ההיגיון הרצוץ שלו. פעמיים במהלכו נעמדים משטרת שיקגו והטלוויזיה המקומית על הרגליים בניסיון לאתר את קורבנותיו הבאים של הרוצח – נשים צעירות ובודדות. אבל בשיקגו, כנראה, איש לא צופה במהדורות החדשות, כי עובדה: איש לא ממהר להזהיר את שתי המיועדות לרצח, על אף שתמונותיהן משודרות בפריים-טיים. זה אולי הולך טוב עם המסר של הסרט – ניכור אנושי בעיר הגדולה – אבל מעקם לצורך כך את האמינות.

ועוד דבר, קוראים לו מייקל צ'פמן. צלם גדול ומומחה לעיצוב גיהנום עירוני מסוגנן ("נהג מונית"), שמתבזבז כאן. אולי גם הוא, כמו קיאנו, אמר כן לסרט ברגע של חולשה.