שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבחירה הנכונה
    ההכרה באיכותו של "ספר האלף בית" היא תעודת כבוד כפולה: גם למחברו וגם למעניקי פרס ספיר. אריאנה מלמד מונה את הסיבות שלה לאהוב את דן צלקה

    גם פרס ספיר, אני משערת, לא יהפוך את דן צלקה לחביב הקהל לדורותיו, לסופר הכי נקרא בישראל, לאיש שיצירותיו נעטפות באהבה מרוגשת ורועשת של המכורים למעשיות רומנטיות המחממות את הלב או מסמרות את השיער או מחוללות ים של דמעות, אבל רק לעתים רחוקות תובעות מחשבה של ממש. ובכן, מה בכך: מיטב הספרות ממילא לא נועד מעולם לרשימות רבי המכר.

     

    ההכרה באיכותו היוצאת-דופן של "ספר האלף בית" היא תעודת כבוד כפולה. לשופטי פרס ספיר שהתרחקו מן הזרם המרכזי והסוחף של הסיפורת העברית, ויותר מזה, לאלגנטיות הנדירה של מעשה-היצירה של צלקה. כן, הוא היה המועמד שלי בבורסת ההימורים הקטנה שמנהלים שוכני ביצת הספרות ערב פרס ספיר – וכן, אני אוהבת את כתיבתו מזה שנים ארוכות אבל בעיקר מעריכה אותה. הנה כמה סיבות.

     

    מסדר את הכאוס

     

    דן צלקה – את השם הפרטי הצברי כל כך קיבל לגמרי באקראי, במעברת יבנה, אליה הגיע מפולין ב-1957 – הוא אחד הסופרים האחרונים אצלנו שכתיבתו עדיין מתברכת בדואליות של "כאן" ו"שם", אבל "ארץ-שם" שלו איננה טריטוריה ומושא של געגועים פיזיים, כי אם מרחב אינטלקטואלי עצום-ממדים. נקודות הציון שלו: אהבה חובקת-עולם לידע, יכולת תמרון בכמה לשונות, ראייה היסטורית רחבה, ספקנות עילאית, הומניזם מיואש, ואיזו הבנה שספרות מתחילה במקום בו אדם מבין כי אינו יכול להיות הגיבור הראשי של עלילותיו הכתובות.

     

    נדמה לי שגם ההבנה הזאת עומדת ביבסוד "ספר האלף בית", שהוא אוטוביוגרפיה לחלוטין לא שגרתית. אין בה "נולדתי-גדלתי-התחנכתי", אין בה סיפור ליניארי שאמור לסמר שער או להגיר מי מלח במורד פניו של הקורא, למרות שאני משערת כי ילדותו ונעוריו המוקדמים של צלקה היו יכולים להפוך ל"רומן מרגש" בקלות, ועליהם אפשר היה להלביש אינסוף זיופים וצרימות שבקלות היו מתקבלות כ"דבר האמיתי" אצל כותב הגון פחות ממנו.

     

    אבל צלקה – כמו מהגרים אחרים בספרות שלנו – לא רצה לכתוב כך, ואם יורשה לי - גם לא יכול היה. מהגרים שהגיעו הנה בבגרותם מתקשים לעצב את זכרונותיהם

    לכלל ספר קוהרנטי אחד. יש כאלה שחוזרים אל ארץ-שם שלהם כמעט בכל ספר (אהרון אפלפלד, סמי מיכאל) ולא מחברים את השניות ההכרחית למונוליט אחד. יש מתגעגעים-סתם, ויש ששותקים ומוחקים עבר ומאמצים לעצמם את השפה והזהות המקומית כישות אחת. צלקה בחר לפרק, לא להתמקד. להיסחף, לא להתרכז, וליצור מראית-עין של סדר והגיון בכאוס ההכרחי של חיי-מחשבה יצירתיים, בכך שהוא כופה על זכרונותיו תבנית אלף-ביתית.

     

    והוא מרשה לעצמו ציורי-נוף קטנים ומראות מרגשים בצד אפוריזמים חדים כתער, בניגוד גמור לכל מה שילמדו אתכם בסדנאות לכתיבה יוצרת. הוא כופר באותנטיות של הזכרון הראשוני וממיר אותה בהתבוננות מושכלת, בוגרת, מרוחקת, במושאי-המחשבה שלו. לא תמצאו בספר הזה התלהמויות מילוליות, רק איפוק ואלגנטיות ומשב רוח קל של זרות. אני נמנית עם המיעוט ההולך וקטן כאן, שמאמין כי משבי רוח כאלה על הביצה הספרותית המהבילה טובים לנו יותר מעוד סיפור אתנוצנטרי-מקומי-מתרגש, ושמחתי בספר הזה מאוד – אבל גם אחרים של צלקה לא יוצאים מן הבית ונשארים על המדף מתוך ידיעה ברורה שעוד אשוב אליהם.

     

    לא בשביל האקדמיה

     

    כזה הוא, כמובן, הרומן המונומטלי שלו "אלף לבבות", שמספר את סיפורה הלא-הירואי (במונחי הנראטיב הציוני) של העליה השלישית. צלקה עוקב אחרי כמה דמויות שהגיעו ב-1919 לחופי יפו באניה "רוסלאן", ומושך אותם – לעתים בניגוד לרצונן המפורש – עד שנות הששים של המאה הקודמת. כן, הוא טווה את החלום וגם את שברו מתוך ריבואות של פרטים והרהורים שבהם נשברת תבנית הרומן כי היא לא יכולה להכיל את שניהם בנוחות. לו היו יושבים באקדמיה שעסוקים פחות בהמלכתו של נראטיב דיקטטורי אחד על הקאנון הספרותי שלנו, "אלף לבבות" היה מוצא את מקומו הנכון כתמונת הראי ההפוכה של "ימי ציקלג". אבל זה לא קרה: האקדמיה לא ידעה מה לעשות ביוצר הרבגוני הזה, ובעיקר בעמדת המתבונן המרוחק והספקן שלו.

     

    למי שלא מכיר את יצירתו ומוכן להרפתקה גדולה, הייתי מציעה להתחיל ב"כפפות", רומן שגם הוא אוטוביוגרפי במידה זו או אחרת, שכן צלקה היה מתאגרף בנעוריו ואחר כך תרגם מקצת מן החוויה הזאת לפואטיקה של מאבק והישרדות והרואיות. הספר עובד לסרט שביים רפי אדר.

     

    ואחר כך, בלי להתבייש, אפשר (וגם צריך) לקרוא ספר נהדר לבני הנעורים, "פרחיה בין שודדי הים". שם הוא נוטל ילד ירושלמי בן המאה ה-17, מטעין אותו בחלום העתיק לברוח מן הבית ולהיות ליורד-ים, מעלה אותו על אניה שמגיעה לחופי מרוקו, מפגיש אותו עם שודדי-ים אמיתיים לחלוטין, משליך אותו לכלא ומעביר אותו שלל הרפתקאות שהן באמת מסמרות שיער, כולל מפגש עם פיראט שהוא גם רב. דמות היסטורית אמיתי לחלוטין.

     

    נמלט מכל קלישאה

     

    מרוקו – אובססיה עתיקה של צלקה מימי הנעורים המוקדמים – היא גם גיבורה של "מרוקו: יומן מסע", עוד יצירה שיש בה בעיקר אוטוביוגרפיה תרבותית: צלקה יודע שהנוסע נושא את עצמו ואת חטוטרת ההתנסויות שלו באשר ילך, והוא גם מודע היטב לאוריינטליזם שיכפה את עצמו על המתבונן האירופי, ירצה או לא ירצה, במפגש הטעון עם "מזרח" שאינו דימוי מרוחק אלא ישות פיזית – וגם כאן הוא לא נכבש בסערה ולא מתאמץ לצאת מעורו. התוצאה היא שהוא נותר נאמן לדימוי. לא כל המסעות חייבים להסתיים באימוץ נלהב של טריטוריה חדשה, או בכיבושה הרעיוני.

     

    צלקה הוא תוצר מאוחר של עידן הנאורות, ומה לעשות שהוא מאחרוני המאמינים בכוחה של הרציונליות – אבל גם בכוחה להרע – במקום שדעתו נטרפה עליו. רוצים רומן קומי, ציני ומשוחז על מצבה הרוחני של הישראליות? נסו את "בסימן הלוטוס", ותראו מה קורה כאשר אבירי אקדמיה מאבחנים נכונה את השטיון הקיבוצי של מנשקי הקמיעות והכמהים לגאולה, של מחפשי החייזרים ומחפשי-עצמם, ותראו כיצד הם זוממים להמליך על ישראל מלך של קונצנזוס, שהוא בכלל בחור טוב ובוגר גולני וחובב ספורט אתגרי.

     

    ויש עוד, כי הוא איש פורה מאוד ורבגוני במידה שאינה מאפשרת קיטלוג מהיר ונוח, וגם זה טוב. לא לאקדמיה, כמובן. פעם התלונן שיחסה אליו הוא קטנוני וקמצני ואדיש במקרה הטוב ונדמה שהיא מענישה אותו על משהו, רק שאיננו יודע על מה. אני נוטה להאמין שזו הרבגוניות, הספקנות, והצורך המתמיד להימלט הרחק ככל שניתן מפני כל קלישאה. כי רק מרחוק ורק מעמדתו של הספקן אפשר לזהות אותה, לדחות אותה, לפרק אותה, ולכתוב מתוכה סיפור חדש.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שמואל רחמני
    צלקה. איש פורה מאוד
    צילום: שמואל רחמני
    עטיפת הספר
    אוטוביוגרפיה לא שגרתית
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים