יש קדושים שמדברים עברית

כשהיא מדברת עליו עם ישראלים, יעל קוראת לו יוני, אבל כל חברי המקדש קוראים לו אושו-סאן, שמשמעו 'מר ראש המקדש'. יעל דה לוי חיה ביפן כבר 20 שנה. היא נשואה לנזיר בודהיסטי העונה לשם שינטאקו סאן ומתגוררת עמו ועם עוד כעשרים מאמינים במקדש הבודהיסטי של יוני / אושו-סאן. 

מקדשי הבודהיזם היפניים, שלא כמו ההודים, לא עוסקים במיסיונריות וממעטים לארח זרים. כדי להתקבל לביקור במקום יש צורך בהמלצה של מישהו שאמין על אנשי המקום. יוני נוהג להסתכל על תמונות של המעוניינים לבקר, ולהחליט על פי מבע עיניהם אם הם אורחים רצויים. לא פלא שהלילה שביליתי במקדש משול בעייני, להבדיל, לביקור בבור המטכ"לי או לפחות בכור האטומי.

גשם ליווה את דלית חברתי ואותי בדרכנו למקדש. קיושו, האי הדרומי של יפו, הוא אזור עתיר במשקעים. קגושימה, שנמצאת בקצה הדרומי של קיושו, משקיפה אל הים, אל מרחבים ירוקים אינסופיים, שדות אורז וגם אל ערוגות תה מסודרות להפליא.

המקדש נראה כמו מין קומונה קטנה. יוני הגיע להר לפני 20 שנה במהלך חיפושיו אחר מקום שנגלה לו בחלום. כשהגיע להר הכתר, אחרי תקופת חיפושים ממושכת, הוא ידע מיד שפה הוא יקים מקדש. הכפריים צחקו עליו ואמרו שלעולם לא יצליח לחיות במקום בו אין מים, אבל הוא התעקש. בפעם הראשונה שדחפור החל לעבוד על יישור השטח, פרץ מהאדמה זרם מים, כמו הוכחה לנחיצות השליחות.

מרכינים ראש גם בשירותים

אנחנו מסיירות עם יעל ולומדות את כללי ההתנהגות במקום: צריך להרכין ראש לפני כל פסל של בודהה, לפני האלוהים המיוחד לשירותים - בכניסה וביציאה מהתא, ולפני המקדשונים הקטנים הפזורים בשטח. גם תוך כדי נהיגה יעל מאטה ומרכינה ראש כשהיא חולפת לידם. בתוך המקדש מדברים מאוד בשקט, כמעט בלחש, לא מראים לבודהה אברים נחותים או מלוכלכים כמו כפות רגליים וכמובן שמשאירים את הנעליים בחוץ. אנחנו קצת מסתבכות, אבל משתדלות לעשות כל טעות רק פעם אחת.

המקום קצת מלחיץ אותי  - המציאות שלהם מתנהלת בצורה כל כך שונה משלנו. אני מתרגלת במהירות, מנסה לוותר על הנטייה לשיפוטיות וביקורתיות, ומשתדלת לנהוג על פי הכלל האהוב עלי - ברומא כרומאי. 

עוד לפני שפגשתי אותו, אני מתפתחת יחס של יראה כלפי יוני, יראה מהולה בחשש. יוני הוא ראש המנזר. על פיו יישק דבר והוא שולט בקהל מאמיניו ללא עוררין. הוא מחליט מה ואיך אוכלים, ומתי ואיך ישנים. הדרים במקדש מבקשים את הכרעתו בכל שאלה, קלה כחמורה.

דלית ואני יושבות על המדרגות בכניסה למקדש, כפי שהתבקשנו לעשות, ומחכות ליעל שתקרא לנו לתפילה. בינתיים אנחנו שותות כוס חלב טרי (ומפוסטר) הישר ממה-מה הפרה. הטעם אלוהי. פתאום הדלת נפתחת והוד קדושתו עומד בפתח. באמת, בלי ציניות, הוא נראה ממש כמו קדוש: לבן, חיוור, כמעט שקוף, סגפני וכחוש, עם עיניים טובות ומחייכות, ותלבושת נזיר יפהפיה בצבעים עדינים. "שלום, איריס?", הוא פונה אליי בעברית. אני מתבלבלת לרגע אבל מתעשתת. אחרי מספר שניות של שיחה בעברית הוא פונה ופוסע באיטיות לעבר המקדש, לתפילת הערב.

על סדר היום: תפילה וכדורגל

לרפת אנחנו מגיעות בשעת חליבת בין הערביים. זו רפת קטנה המכילה שלוש פרות בלבד. אנחנו מושכות את הפרות במעלה הכביש המתפתל במעבה היער ומרגישות נורא קרביות. יוני מאוד אוהב חיות. את הפרות הוא הביא כשיעל החליטה להשתקע במקום, כדי לשמח אותה. עכשיו יעל רוכבת מאושרת על הפרה, 'טום בוי' שכזו. אנחנו עוזרות לסרק את הסוסה, לחלוב את מה-מה הפרה ומוציאות את הכלבים אומה (שזיף) וסאקורה (פריחת הדובדבן) לטיול.

את המתנות שהבאנו איתנו, אוכל ישראלי, אנחנו פוגשות במטבח רק אחרי שהוא הוגש לאלים. במטבח אנחנו פוגשות גם את הנזיר שינטאקו סאן, בעלה של יעל. במקדש אוכלים רק מזון מן הצומח ושותים חלב שמייצרת הפרה המקומית. שינטאקו סאן מבשל כמו שף גורמה ומכין אוכל בודהיסטי צמחוני שמעולם לא פגשנו. אפילו קרניבורית שכמותי לא הרגישה בחיסרון החיות בארוחה.

העברית של יוני ואהבת החיים בקומונה הן תוצאה של שנה בשני קיבוצים בישראל. את יעל הוא פגש במקרה, כאשר היא נסעה בטרמפים עם אחותה. כשהוא אמר לה בעברית 'גם אני ביקרתי בישראל', היא הבינה שהגורל מעורב בפגישה, והשאר היסטוריה. יעל מספרת שיוני היה האדם הראשון שהבין אותה באמת, ושהמפגש עמו מילא אותה שלווה ואושר גדול. הנזירות לא מונעת מיעל לשמור על קשר עם בני משפחתה והם מבקרים אלה את אלה ככל שניתן.

לכל מקדש בודהיסטי מאפיינים משלו. גם פה, כמו במרבית המקדשים, לא אוכלים ביצים ובשר. לעומת זאת, פה לא עושים מדיטציות ולנזירים מותר לקיים יחסי אישות ולהתחתן. שלושה זוגות מתגוררים במקדש, אבל ישנים בנפרד. את ארוחת הערב אוכלים כולם ביחד בישיבה על מחצלות טאטאמי סביב השולחן. סדר הישיבה קבוע ומשקף את ההירארכיה במקום: יוני בראש השולחן, סביבו ארבעת הנזירים לבושים במדיהם ובהמשך שאר דרי המקדש.

בלילה, ישנים כולם בשקי שינה, כדי שיזכרו את ארעיותם ולא ירגישו חלילה שהם תקעו יתד והתמקמו. בנוסף, כדי לחזק את תחושת הקומונה ולהימנע מרכושנות, הם מחליפים בכל לילה את מקום השינה ועוברים בין החדרים והמבנים. כאורחות, אנחנו מוזמנות לישון בחדר נפרד ועל מיטות פוטון עם שמיכות פוך. למרות שהלילה הוא הזמן היחיד בו שתינו נמצאות לבד, אנחנו לא מחליפות רשמים ודעות. אנחנו מאוד עייפות והקירות העשויים נייר אורז דקים מכדי שננהל שיחת נפש.

הגונג מעיר אותי בשש בבוקר. דרך קירות השוג'י (דלתות ההזזה היפניות) אני רואה צלליות של נזירים. אני כמעט צובטת את עצמי: איריס, את במקדש בודהיסטי. הנזירים קמים לתפילת הבוקר, שכוללת מספר ריטואלים ומזמורים שכוללים, כך מספרים לי, סיפורים בהודית. התפילה נמשכת כחצי שעה. הניגון מונוטוני אבל מקסים, שלווה עמוקה מקיפה אותי ואני ספק מנמנמת ספק מרחפת.

אחרי תפילת הבוקר כולם פונים לעבודות המשק והתחזוקה ואז מתכנסים לאוצ'ה (תה ירוק) ווואגאשי (ממתק). עד ארוחת הערב שוב יעסקו כולם בתפילות ועבודה לסירוגין ואחריה ישבו וידונו בעניינים שונים, אלא אם כן יצפו במשחק כדורגל בטלוויזיה. גם סוג של זן.

תגידו 'שניצל'

הבוקר אנחנו אוכלות עם יוני. יוני עונה בסבלנות לשאלות שלנו ומפגין בקיאות רבה בהבלי העולם הזה, ובמיוחד בחיי הקיבוץ. לאחר הארוחה, לסיום הביקור, גם אנחנו מבצעות טקס: תמונה קבוצתית עם דרי המקדש, כשכולם אומרים 'שניצל' למען החיוך. 

מבט אחרון על המטבח מסכם את השילוב המוזר שבמקום: על המגש עמוס מנחות האוכל לאלים זרוק גם טלפון סלולרי משוכלל. 

בדרך הביתה, כדי להקל על המעבר מקודש לחול, אנחנו עוצרות לביקור בבריכות החול החם (סונאמושי, ביפנית) של קאגושימה. בגשם שוטף אנחנו לובשות יוקטה, מעין קימונו מכותנה, וממהרות לסככת הנשים הממוקמת מטרים ספורים מקו החוף. מתחת לסככה 'קבורות' מספר נשים יפניות, כולן מחייכות בהנאה. בהתאם להוראות שמחלקות הדודות היפניות אני נשכבת על החול עם היוקטה. נותנים לי מגבת קטנה, לשים בתוך הפה כדי שלא אבלע חול, והמהלך מתחיל. החול חמים ונעים, ואחרי מספר דקות של שכיבה הוא אפילו חם מאוד. השהייה בחול נחשבת למקבילה בהשפעתה לטבילה במעיינות מרפא ומומלצת במיוחד לסובלים מבעיות ראומטיות. 

אחרי רבע שעה מתחת לחול (המינון המומלץ) אנחנו יוצאות כמו חדשות. שטיפה באונסן ואפשר לטוס הביתה.

איך מגיעים?

למקדש הזן: כדי להגיע למקדש הזה תצטרכו קשרים או פרוטקציה. לעומת זאת, יש ביפן לא מעט מקדשים מיסיונרים ששמחים לקבל אורחים. פרטים לגביהם אפשר לקבל בלשכות התיירות.

למעיינות החול: הבריכות נמצאות באיבוסוקי שבחצי האי סאצומה, מדרום לקאגושימה.לאיבוסוקי מגיעים באוטובוס או ברכבת מקאגושימה (בין שעה לשעה וחצי נסיעה). החוף בסוריגאהאמה מומלץ במיוחד והוא ממוקם כ-5 דקות נסיעה במונית מתחנת איבוסוקי. 'קבירה' חד פעמית עולה כ-900 ין לאדם.

עוד באזור: בחצי האי סאצומה תמצאו גם את הר הגעש קיאמון (שנקרא גם 'הפוג'י של סאצומה') ואתכפר הסמוראים צ'יראן בו נשתמרו בתי סמוראים בני 200 שנה. 30 דקות אוטובוס מאיבוסוקי, יש גם 'לוך נס' יפני: אגם איקדה בו חיה על פי המסורת מפלצת.