דג נובח לא נושך

"חומר מקומי", תקליטה השלישי של "הדג נחש", מגלה סימני בגרות ובשלות ניכרים. הלהקה נפרדה כמעט לחלוטין מרוח השטות והילדותיות שאיפיינה חלקים ניכרים משיריה הקודמים וחבריה התפתחו כמוזיקאים. מצד שני, יש משהו טיפה כבוי, איטי ומהורהר מדי בדיסק החדש. עם אובדנה של רוח שטות הנעורים נעלם קצת הלהט, ומשהו בגרוב הנשכני של הלהקה התפוגג.

המעלה העיקרית של האלבום היא הסאונד העשיר והמורכב שלו. המפיק יוסי פיין לקח את הלהקה לכיוון הצד היותר מתוחכם של ההיפ הופ, סטייל Us3 או Arrested Development. על המקצב הבסיסי הוא מרכיב צלילים מגוונים ומפתיעים, מג'ז ועד הודו. העיבודים עדינים ולא משתלטים על השירים - ומשאירים במרכז את הטקסטים, כמקובל בז'אנר.

איפה השיניים?

בגזרת הטקסטים ממשיכים הדג נחש לשאת את דגל המחאה - אבל לא תמיד היא פוגעת ומחודדת מספיק. ביותר מדי שירים יש תחושה שהדג נחש מסתפקים בקיטורים סטייל ישיבות של בורגנים מתוסכלים בסלון ביום שישי - מבלי לנעוץ שיניים. כדי שמחאה תהיה אפקטיבית באמת, היא צריכה להיות ממוקדת. להגיד שהמצב חרא, זה לא ממש מספק. לדרוש "שיחזירו את זהו זה ולא אחרת", זה לא ממש נועז. גם לבכות על מצבם הקשה של המוזיקאים זה נושא נדוש, שהלהקה כבר טיפלה בו בעבר.

הטקסט הטוב ביותר בתקליט, ולפיכך גם השיר הבולט בו ביותר, הוא "מה נעשה", סאגת סמים משעשעת וכנה, על חוויות העישון בחברה המודרנית. הדג נחש מגיעים בשיר להרמוניה מושלמת בין הלחן, הסאונד והמילים - ונשמעים אמיתיים, מבלי להידרדר לקלישאות. גם הבחירה בשיר ארוך במיוחד, יותר מ-11 דקות, שחלק גדול מהן מוקדש למה שניתן לתאר בעיקר כסוטול מוזיקלי, הולם את אופיו של השיר. את ההוכחה הטובה ביותר לכוחו של השיר קיבלה הלהקה כשגלי צה"ל סירבה להעביר מופע ישיר שלה בשל המסר שמועבר בו ובראיון שהעניקו למוסף "שבעה לילות".

למרבה הצער, אין בתקליט הזה שירים נוספים באותה רמה. שאר השירים נעים בין הסביר לטוב, אבל אף אחד מהם לא מתעלה למדרגת להיט גדול או קלאסיקה. רשימת האורחים אמנם מרשימה (גרוסמן במילים, ליאורה בשירה, אהובה עוזרי בנגינה) - אבל אף אחד מהמצטרפים לא מצליח לשדרג באמת את הלהקה, כמו שעשתה למשל מזי כהן ב"אני לא מוותר". 

גם אחרי שלושה תקליטים בארבע שנים (הספק מרשים, אולי מרשים מדי), הדג נחש עדיין לא מצליחה להותיר חותם עמוק של ממש במוזיקה הישראלית. היא ייבאה לכאן סגנון פופולרי, התאימה אותו לאופי המקומי, רכשה לעצמה קהל נאמן - אבל עדיין לא כתבה שירים נפלאים באמת, או הוציאה אלבום גדול. כדי לעשות את זה היא תצטרך להשתפר בכל הקשור ללחנים ובעיקר בתעוזה - לבעוט עד הסוף, מבלי לוותר. לפחות לפי קו השיפור שמוצג בתקליט הנוכחי, שבסופו של דבר הוא ראוי ואיכותי, נדמה שחבריה בהחלט מסוגלים לכך.