קל להעריך, קשה לאהוב

אפשר להעריך את "חינוך רע", סרטו החדש של פדרו אלמודובר. אפשר להעריך, אבל קשה הרבה יותר לאהוב.

נדמה שמעמדו של המאסטרו הספרדי כיוצר הסרטים המוביל בעולם הפך אותו בהדרגה לבמאי אופנתי במובן המלבב פחות של המילה, כזה המחניף לצופה האינטלקטואל. בעיקר נדמה כי הערכתם המלאה של סרטי אלמודובר שמורה בעיקר לאלה השולטים בנבכי התיאוריות ההומו-לסביות – ומסוגלים על כן לפענח את קודי השניות המגדרית והפנטזיה והתשוקה הבין-גבריים הנוכחים ביצירתו. בעבור כל היתר – כלומר מי שעולמם התרבותי אינו ניזון מדיוות מזדקנות ודראג-קווינס – הצפיה באלמודובר הנוכחי מותירה תחושה קלה של אפטיות.

זהו סרט שעניינו הקשר שבין זהות לפנטזיה, מה שמעורר השוואות מתבקשות עם "ורטיגו" המופתי. הפנטזיה על פי אלמודובר, וגם אליבא דהיצ'קוק, היא אותו מקום שבו מתפרקות ונבנות זהויות, המקום שבו נפגשים המציאות והקולנוע, ומיטשטש לחלוטין מושג האמת.

אין זה מקרה לפיכך שכותרות "חינוך רע" מכריזות על אחד, אנריקה גודה, כעל במאי הסרט, וכן שמיד עם תחילתו פוסע אל משרדו של גודה זה, מי שמציג עצמו כמאהבו מהעבר - ובידיו סיפור פרי עטו שהוא מעוניין להפוך לסרט. סיפור, "הביקור" שמו, שנכתב במציאות על ידי אלמודובר עצמו, ואשר שימש בסיס לסצינה זכורה מתוך "חוק התשוקה" שלו מ-86', שבה כרמן מאורה כטרנסקסואל שבה אל הפנימיה הקתולית בה למדה, ומתייצבת אל מול הכומר שהיה אז מאוהב בה. אם כל זה נשמע סבוך מדי – אין זאת אלא משום שאלמודובר דומה הפעם לאותו ז'ונגלר המלהטט עם שלל כדורים שהוא משליך באוויר רק כדי לתפוס אך כמה מהם.

ואולי יותר מאשר "ורטיגו" ראוי לאזכר את אלמודובר החדש – שלא בטובתו – יחד עם "שמונה וחצי" הפלינאי. לא רק משום שב"חינוך רע" אלמודובר כמו צולל אל נבכי עשייתו האמנותית, אלא בעיקר מפני שהסרט עוסק – מתוך רצון לטשטש אותו – בקשר שבין יצירה לאוטוביוגרפיה. בהקשר זה צריך בכל זאת שניים-שלושה משפטים על העלילה הסבוכה והפתלתלה יתר על המידה. זו, בעקבות המפגש המחודש בין שני הגברים, שבה אל שנות ה-60, אז למדו אנריקה ואיגנסיו, הוא המאהב, בבית ספר קתולי לנערים, שם גילו את המשיכה ההדדית זה אל זה, ושם גם נוצל איגנסיו מינית בידי אחד הכמרים (שזהותו בהווה של הסרט אמורה לטפח אותו היבט של הבבואה המביטה במציאות בו עוסק "חינוך רע").

הגודש הרעיוני הבלתי נסבל לעיתים שעורם אלמודובר על סרטו הופך בחלקו השני למעמסה של ממש, כאשר מתברר כי הסרט שאנו צופים בו אינו אלא פילם נואר על טהרת גברים בלבד שבו איגנסיו בלבוש אישה (בגילומו של גאל גרסיה ברנאל, הבנדרס הבא) הוא הפאם פאטאל המסורתית. עתה לא רק ברור מדוע מבכר איגנסיו בתחילת הסרט להיקרא בשם אנחל – מן הסתם מחווה ל"פני מלאך", הסרט האפל הקלאסי של אוטו פרמינג'ר מ-52' בכיכובה של ג'ין סימונס השטנית – אלא גם מה פשר הדימוי הנפלא של פנים (לא נאמר של מי) הנחצות לשניים באחד הרגעים היפים של הסרט.

הצרה היא, כאמור, שהסרט כל כך תובעני, סבוך ומסועף, עד שצפיה ראשונה בו עשויה להותיר את הצופה מתוסכל (האמנם ישימו לבם רוב רוכשי הכרטיסים לשינויי יחס המסך הקלים במעברים בין מציאות שאינה אלא השתקפות לפיקציה), ואילו צפיה חוזרת מגלה סרט דל רגש ותיאורטי להחריד. כזה שקשה לדון בו ברצינות מבלי להידרש לגיבוב מושגים השגורים בפיהם של מאכלסי יחידות מסוימות בפקולטה למדעי הרוח.

"חינוך רע" הוא סרט על תשוקה, תשוקה שמניעה את הפנטזיה ואת היצירה הקולנועית הנובעת ממנה ומייצגת אותה. "תשוקה" הוא גם שמה של חברת ההפקה שבמסגרתה עושה אלמודובר את סרטיו, וגם המילה החותמת את הסרט. גם בהקשר זה נטענים כאן שמותיהם של "שמונה וחצי" ושל "ורטיגו". זהו סרט וירטואוזי ללא ספק, מורכב ורב רובדי בהחלט. סרט סקסי וישיר מצמד קודמיו, שבו התשוקה הבין גברית אינה עוברת דרך "תיווכו" של גוף האישה (כמו ב"דבר אליה", למשל), מהטעם הפשוט שזו כמעט אינה קיימת כאן. הנקודה היא, שתחושת העודפות הניכרת בו הופכת כל חשיבה עליו למבולבלת וכל הרהור – לתעלומה.