מוזיאון חריף: קיצור תולדות הטבסקו

מתכונים סודיים, בקבוקי בושם ומשלוח של פלפלים חריפים היו כבר מזמן לחלק מהמיסטיקה האופפת את אחד מהנושאים הלוהטים ביותר באמריקה: הטבסקו.

רוטב הטבסקו הוכנס למטבח כבר לפני 135 שנים, ואין שום סימן שלאנשים נמאס מהתבלין החריף. מהמולדת שלו, במדינת לואיזיאנה שבארה"ב, הוא משווק היום ל-160 מדינות. אבל ההתחלה, באי אייברי שלחופי לואיזיאנה, היתה צנועה. אדמונד מקילהני, בנקאי מקומי, שתל (לפי האגדה הרווחת) כמה זרעים של פלפלים חריפים שקיבל מפרנד גליסון, חייל לשעבר שהשתתף במלחמה נגד כוחות הצבא המקסיקניים וקטף אותם אי שם במקסיקו. הזרעים האלה הניבו לבסוף את האימפריה. כיום נמצא האי כולו בבעלות משפחת מקילהני, שהיא גם היצרנית הבלעדית של הרוטב.

לאחרונה הודיעה חברת מקילהני שהגיע הזמן לפוגג את מעטה המיסתורין שנוצר סביב הטבסקו מאז הגיע לשוק, והיא מתכוונת לפתוח מוזיאון שיוקדש כולו לנושא הזה בלבד. המוזיאון, שייפתח בשנה הבאה, ישבור את המיתוסים, שחלקם נבנו בשקדנות על-ידי החברה עצמה. ראשית רוצה הנהלת מקילהני לעשות צדק היסטורי בנוגע לשאלה איך ממציא הרוטב, אדמונד מקילהני, הניח את ידו על פלפלי הטבסקו הראשונים בשנות ה-60 של המאה ה-19. התשובה האמיתית היא: אף אחד לא יודע.

"אין לנו שום הוכחות לסיפור שהפלפלים הגיעו מחייל שגילה אותם במחוז טבסקו במקסיקו", אומר שיין ברנרד, היסטוריון ואוצר המוזיאון החדש. "אדמונד מעולם לא תיעד את הסיפור למען הדורות הבאים, ויש לנו גירסאות שונות מאשתו, ילדיו וגיסו". ברנרד מודה שהחברה אימצה את הסיפור והשתמשה בו בקמפיין השיווק שלה במשך שנים רבות, אבל כאמור, זאת לא הגירסה היחידה.

"גם זה לא נכון"

גירסה אחרת טוענת שמקילהני קיבל את הפלפלים החריפים מקולונל מונסל ווייט, איש עסקים עשיר שחי בלואיזיאנה לפני מלחמת האזרחים. על-פי גירסה זאת, ווייט היה גם זה שנתן למקילהני את המתכון הסודי להכנת הרוטב. "גם זה לא נכון", מגלה עכשיו ברנרד. לדבריו, לא היה שום דבר סודי במתכון. אדמונד כתב רק ש"לכל גלון של פלפלים בשלים יש להוסיף כוס מלח ולעשות מחית אחידה".

מקורו של המלח ברוטב הטבסקו של מקילהני במרבצים המצויים באי אייברי. האי שוכן על רובדים ענקיים של מלח שהצטבר במקום בעקבות נסיגת האוקיינוס. את מחית הפלפלים והמלח יש להתסיס במשך שלוש שנים בחביות עשויות עץ אלון מתחת לשכבות עבות של מלח, ובסוף תהליך התסיסה יש להוסיף חומץ, לערבב מדי פעם במשך חודש ימים, לסנן לתוך בקבוקים - ולהוסיף בזהירות לאוכל.

אבל גם המתכון הזה איננו האמת הצרופה. ברנרד מחזיק בידיו שני מתכונים מאמצע המאה ה-19, ולדבריו ווייט אומנם השתמש בפלפלי "טבסקו", או "טובסקו", אבל זה היה ש ֽם רַוח לשורה שלמה של פלפלים חריפים שהגיעו ממקסיקו, ואין כל הוכחה שמדובר בפלפלים שכבר הפכו לנכס משפחת מקילהני.

החברה רוצה גם למחוק מהרשומות את העובדה שרוטב הטבסקו הגיע לראשונה לשוק ב-1868 כשהוא ארוז בתוך 350 בקבוקי בושם ממוחזרים. "זה היה ב-1869", מתעקש ברנרד, "ומקילהני שלח אותם ב-658 בקבוקים חדשים לגמרי".

במוזיאון אפשר יהיה לראות כדים גדולים מאבן ועליהם פקקים מגולפים מעץ ברוש, אותם הכין מקילהני במו ידיו והשתמש בהם בתחילת דרכו. כמו כן יוצגו שם חליפת בוקרים וכובע שלבש מקילהני, ואבזרים שלקחה איתה משלחת עימה יצא אחד המקילהנים לקוטב. כמו כן אפשר יהיה לראות שם גיטרה בס של להקת הרוק ון-היילן, המעוצבת בצורת בקבוק טבסקו. "זה אחד המוצגים הכי חמודים בעיני", אומר ברנרד.

תרגום: לילית וגנר