שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    למי שייך ז'ול ורן

    משה גלעד יצא בעקבות פיליאס פוג וביקר בשני מוזיאונים הזויים: בית ז'ול ורן בעיר אמיין והמוזיאון לזכרו בעיר הולדתו נאנט. קטעים נבחרים מתוך פרק מהספר "העולם הוא ספר פתוח" בהוצאת "מסע אחר"

    ססיל הוטייה, המנהלת של בית הסופר ז'ול ורן בעיר הצרפתית אמיין, פתחה בהתנצלות ארוכה. המון קשיים טכניים ושיפוצים שנערכים בבניין האדמדם מכבידים על הביקור. הוטייה, צעירה יפה ונמרצת מאוד בשנות העשרים לחייה, התגלתה כדברנית ענקית. כלום לא יכול לעצור אותה. מיד בתחילת הפגישה הבהירה שהיא עצמה אמנם באה "כמו ורן" ממערב צרפת, אבל השתקעה באמיין כבר לפני כמה שנים. "ורן אהב מאוד את הבית הזה", היא מסבירה לי בהתלהבות ובקול רם במיוחד, בזמן שאנחנו עולים במדרגות עץ לולייניות למשרדה בקומה השנייה. "כאן הוא כתב את רוב הרומנים הגדולים שלו", היא ממשיכה.

     

    הוטייה החייכנית כבר מרגישה נוח מאוד בשיחה שהיא מנהלת, שמה רגל על רגל, מושכת קצת את החצאית ומרבה לצחקק בעליזות. היא מערימה לפני על השולחן עוד ועוד פרסומים שונים, רובם בצרפתית, על הנשים בעולמו של ורן וביצירותיו, על המכונות המוזרות של ורן, הצוללת נאוטילוס, הכדור הפורח שחוצה את אפריקה בחמישה שבועות, פגז התותח שהטיס אנשים אל הירח, על הגיאוגרפיה של ורן, אמצעי התחבורה שלו, ורן וכסף, יחסו לעמי העולם, הקשר שלו עם העיר אמיין, הקשר שלו עם העיר נאנט בה נולד, ועוד ועוד.

     

    לפתע היא עוצרת את שטף הדיבור ושואלת אותי, עדיין בקול רם מאוד, על מה בעצם אני רוצה לכתוב. האם יש לי עניין בסופר עצמו, במוזיאון שהיא מנהלת או בעיר אמיין? לרגע אני לא מאמין שאכן ניתנה לי רשות הדיבור ומתקשה קצת לענות. בסופו של דבר אני מגמגם משהו על שילוב בין שלושת המרכיבים. ססיל הוטייה מרוצה מאוד. אם זה כך, היא יכולה להציג בפני כל מה שמתחשק לה, ובעיקר מתחשק לה להפגין טונות של אנרגיה.

     

    בהזדמנות הבאה, כאשר היא עוצרת לרגע כדי לחפש ספר על המדף שלימינה, אני שואל במהירות מה למדה. "פילוסופיה ומידענות באוניברסיטה בפריז", היא

    עונה בלי שהות לנשימה. "בוא, בוא נעשה לך סיור מקיף בבית". היא כבר מובילה את הדרך אל החדרים האחרים, רובם נטושים, בקומה השנייה. "כל זה עומד להשתנות בקרוב מאוד", היא מבטיחה. "אנחנו בעיצומו של פרויקט גדול של שיפוצים וחידושים שחייב להסתיים עד מרץ 2005, אז נציין את יום המאה למותו של ורן. העירייה רכשה לאחרונה אוסף פרטי נהדר של כתבי יד ורכוש של ז'ול ורן. האוסף הזה יוצג כאן לאחר השיפוץ. זה הפרויקט הגדול שלי".

     

    כאשר יושלם השיפוץ אפשר יהיה לעלות לעליית הגג, שם היה חדר עבודתו של ורן. עכשיו אפשר לראות העתק לא מעניין במיוחד של חדר העבודה בקומת הקרקע, המכיל את התצוגות הקבועות של המוזיאון הקטן. לצדו יש חדר המואר בתאורה כחולה, דרמטית ומוזרה, שגורמת למבקר לבלבול קל. לרגע התקשיתי להאמין שהוא אכן חלק מן הבית החביב והמאובק הזה באמיין. בחדר הכחול ניצבות מכונות שנבנו על פי ספריו של ורן, ומביניהן בולטים בעיקר שני דגמים גדולים, באורך שני מטרים, של הצוללת נאוטילוס. באולם שמימין לכניסה מוצג הסבר מפורט, מלווה בתמונות מן הביוגרפיה של הסופר, באולם אחר יש שחזור מאוד לא אמין של חדר האירוח של משפחת ורן. "לא", מודה הוטייה, "אף אחד מן המוצגים כאן אינו מקורי. אלה רהיטים וחפצים מן התקופה, סוף המאה ה-19, אבל הכל דורש שיפוץ ועדכון". את הגלובוס החום והישן שניצב על שולחן העבודה של ורן היא אומרת שדווקא מצאו בבית עצמו. ייתכן שזה הגלובוס של ז'ול ורן.

     

    אני מתבונן טוב יותר בגלובוס החום והמאובק, מחפש כביכול איזו עדות ניצחת לנקודת המוצא של הספר שהביא אותי לכאן. "סביב העולם בשמונים יום" הוא הסיבה האמיתית לביקור שלי בבית הזה. ורן עבר לגור בבית באמיין ב-1872, ו"סביב העולם בשמונים יום" יצא לאור שנה לאחר מכן. סביר להניח שזה היה הספר הראשון שכתב בבית החדש, ספר שעורר ההתלהבות כבר כאשר פורסם בהמשכים במגאזין 'Le Temps', ושנקרא כמו סדרת מתח. העולם כולו אהב מאוד את עלילותיו של פיליאס פוג, רווק אנגלי אקסצנטרי שיוצא למסע סביב העולם, ומתערב על כל חסכונותיו שיצליח לעשות זאת בשמונים יום.

     

    כאשר אני שואל את הוטייה מתי קראה את ספריו של ורן היא חוזרת לצחוק, אומרת שבגיל 13 קראה את כל ספריו, אבל שזה בכלל לא רלוונטי. היא לא אוהבת כאשר שואלים אותה שאלות אישיות. היא מעדיפה פי כמה לענות על שאלות שנוגעות לחייו האישיים של ז'ול ורן.

    אנחנו חוזרים פנימה, אל אולם הכניסה, שבו נמצאת חנות קטנה של ספרים מאוירים של ורן. אחרי התלבטות מסוימת אני קונה עותק יפהפה, מאויר בציורים בצבעי מים, של "סביב העולם בשמונים יום" (המאייר הוא ג'ימס פרוניה והספר יצא לאור בהוצאת גאלימאר ב-1994). הוטייה מארגנת מחדש את הקופה, סופרת את העודף, מעניקה לי סימנייה צבעונית עם איור יפה וגלויה של אנדרטה לזכרו של ורן בפארק הסמוך, לוחצת את ידי בתנועת טלטול נמרצת למעלה ולמטה ומדלגת במדרגות למשרד בקומה השנייה. כעבור רגע היא נזכרת במשהו ורצה בחזרה.

     

    "האם אתה מכיר את צבי הראל? גם הוא מישראל". חשבתי לרגע ונזכרתי שהראל הוא מתמטיקאי חיפאי, שפיתח ברשת האינטרנט את אחד האתרים הבולטים והמקיפים ביותר בעולם על ספריו של ז'ול ורן ועל חייו. האתר מוקדש לזכר בנו, גלעד הראל, שנפטר בגיל צעיר מאוד. למרות שהכרתי היטב את האתר ברשת, ומכאן את שמו של הראל, מעולם לא שוחחתי איתו. שוב מצאתי עצמי מתנצל בפני הוטייה המאוכזבת. היא משכה בכתפיה, ואחרי שהבטחתי לה באופן חגיגי שאסע לפגוש את צבי הראל מיד עם שובי, טסה שוב, רוטנת, במעלה המדרגות.

     

    חודש לאחר מכן פגשתי את צבי הראל, אדם מקסים במיוחד. הוא אירח אותי ערב שלם בביתו בחיפה, הראה לי בולים שהוקדשו ליצירותיו של ורן ופטפט על ספריו בהרבה אהבה והבנה. 

     

    נאנט: אפילו לא את פספרטו

     

    העיר אמיין אינה היחידה בצרפת שטוענת "לבעלות" על ז'ול ורן. בתחנת הרכבת של נאנט, עיר הולדתו של הסופר, ישבתי בקפה-בר גדול שנקרא "פיליאס". התפאורה והעיצוב הם החלק המוצלח של המקום הזה. ברחבי הקפה תלויים כמה איורים גדולים מאוד, לקוחים מתוך ספריו של ורן. רואים בהם רכבות, אוניות, כדורים פורחים, גברים קשוחים עם פאות לחיים ומגבעות ונשים עדינות, עם שמלות מלמלה ושמשיות קטנות. על קיר אחד תלויה מפת עולם גדולה. מעליה שישה שעונים שמחוגיהם מראים את השעה בכלכותה, בסואץ, בניו יורק, בהונג קונג, בלונדון ובנאנט. על קיר אחר תלויות תמונות קטנות של פילים, אוניות, סוסים דוהרים ורציפי נמל. ליד השירותים, על קולבים גדולים, תלויים כובעים מתקופתו של פיליאס פוג. יש כאן מגבעת אנגלית, כובע שעם של מגלי עולם, כובע קש של טיילים, תיק נסיעות משובץ מבד עבה, חבל מקופל בקפידה. כל מה שיגרום לך להאמין שפוג נכנס כרגע לשירותים (אם הוא עשה אי פעם דברים כאלה, מאופק שכמותו). מבעד לחלון הזכוכית הגדול של הקפה ראיתי רכבות נכנסות ויוצאות. נאנט היא עיר גדולה, ותנועת הרכבות בשעת הבוקר ערה מאוד. הרכבות אמיתיות, פוג בדיוני, אבל הקפה על שמו אמיתי.

     

    בלשכת המידע של תחנת הרכבת באמיין לא ידעו איפה נמצא מוזיאון ז'ול ורן. רק כשהראיתי להם את הנייר המודפס שהיה ברשותי, ועליו כתובתו המדויקת של המוזיאון, קו המטרו שמגיע לשם והתחנה שבה עלי לרדת - ניצת בעיניהם איזה זיכרון עמום. הם הצביעו על תחנת המטרו, ממש מול תחנת הרכבת, והעריכו שעלי לנסוע חמש או שש תחנות. אחר כך כדאי שאשאל, כי אין להם מושג איך להגיע מן התחנה אל המוזיאון. הם לא יצאו כנראה אף פעם מהבניין שבו הם עובדים, או שהיה להם חוש הומור מיוחד במינו. בכל אופן, ברגע שירדתי מהמטרו חסם את דרכי שלט גדול עם חץ שמצביע לכיוון מוזיאון ז'ול ורן.

     

    הכביש מטפס מגדת נהר הלואר אל גבעה שבראשה, בבניין לבן וקטן המשקיף על הנהר, נמצא המוזיאון. הבחור שישב באולם הכניסה נראה מופתע מאוד שבא מישהו שרוצה להיכנס למוזיאון ושואל למחיר הכרטיס. שלוש קומות יש במוזיאון הזה, והכניסה היא בקומה העליונה. הבניין בנוי על צלע ההר, ובשתי הקומות האחרות מוצגים בעיקר איורים שנעשו לספריו של ורן וכתבי יד של ספריו השונים. בכמה מקומות מוצגים דגמים של מכונות שתיאר, שנבנו בשנים האחרונות. מהשיטוט במוזיאון הריק נראה שורן לא פופולרי במיוחד בנאנט. אבל אולי זה היה יום חלש. המוזיאון ללא ספק חלש.

     

    אילו היה פוג מגיע לנאנט, הוא כמובן לא היה טורח להיכנס לכאן. הוא לא מתעניין בדברים כאלה. אבל המקום המשמים הזה לא היה מושך אפילו את פספרטו.

     

    הספר 'העולם הוא ספר פתוח' מביא 33 מסעות של סופרים, עיתונאים ומטיילים בעקבות סופרים, ספרים ודמויות שלא היו. הספר יצא בהוצאת 'מסע אחר' . מחיר מומלץ: 79 שקלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הבית באמיין. חכו למרץ 2005
    באדיבות מרכז ז'ול ורן, אמיין
    חדר העבודה. פה נכתב 'מסביב לעולם'?
    באדיבות מרכז ז'ול ורן, אמיין
    באדיבות עיריית נאנט
    המוזיאון בנאנט. כנראה שורן לא פופולרי
    באדיבות עיריית נאנט
    ז'ול ורן. כמעט מאה למותו
    עטיפת הספר
    העולם הוא ספר פתוח. עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    מומלצים