שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נס גדול היה פה

    "האושפיזין", סרטו של גידי דר ע"פ תסריט של שולי רנד, הוא סרט הגלאט כושר הראשון בתולדות ישראל, שדן בסוגיות של דת ואמונה. שמוליק דובדבני על קומדיה רבת קסם וטובת לב

    "האושפיזין", סרטו של גידי דר, מצליח במקום שבו נכשלו מספר סרטים ישראליים לפניו: הצגה ותיאור של החברה החרדית במבט שאינו צורם, לפחות לא לעין החילונית הבלתי מנוסה. לעומת "קדוש" המציצני-בוטה, וכן "המיועד", "שלג באוגוסט" ו"הדיבוק" עם איילת זורר, שהעדיפו היטפלות לפן המיסטי המובנה בהתבוננות ב"אחר" על פני התמודדות עם סוגיות רציניות ומעמיקות, משכיל דר לעצב סרט הבוחן את הווייתה של חברה זרה ומתבדלת באופן כן, חינני וקומי. במילים אחרות, סרט שאין בו שמץ מאותה נקודת תצפית רומנטית, משתאה או מתנשאת הרואה ב"אחר" מהות אקזוטית ותו לא.

     

    לו היו אלו יתרונותיו של "האושפיזין", ניחא. אבל הסיפור שבמרכזו זוג חוזרים בתשובה החיים בשכונה חרדית בירושלים מצליח להיות הרבה יותר

    מזה. קומדיה רבת קסם וטובת לב על חולשות אנושיות שמתרחשת בימי חג הסוכות ומזכירה את מעשיותיו המחויכות של שלום עליכם. מסופר בו על משה (שולי רנד) ומלי (מיכל בת שבע רנד), עבריין לשעבר ואשתו שחזרו בתשובה, והם מקיימים עצמם אך בקושי ומשוועים להביא ילד לעולם. השניים מתפללים לנס, וזה אכן מתרחש, אף כי לא בדיוק כפי שציפו. מעטפה ובה אלף דולר מונחת לפתע על מפתן ביתם, סוכה לחג נמצאת כאילו יש מאין, אתרוג מובחר מתפנה בשוק, ואפילו אושפיזין באים להתארח בדמותם של שני אסירים נמלטים (אילן גנני ושאול מזרחי), שאחד מהם הוא שותפו לשעבר של משה.

     

    נהדר, קומוניקטיבי וסוחף

     

    יכולתו של דר, הנסמך על תסריט מצוין שכתב שולי רנד ושיתוף פעולה נדיר מצד רבנים, להעמיד קומדיה עכשווית בתוככי סביבה שהיא בו זמנית קרובה ורחוקה, כאן ושם – היא שהופכת את "האושפיזין" לסרט קומוניקטיבי וסוחף. בה בעת, מתקיים בסרט מפגש תרבותי מעורר ומרתק בין חילוניות ישראלית לאורח חיים שנתפס כגלותי. ואם עד כה, סרטים כ"שני קוני למל", "טוביה ושבע בנותיו" ו"נס בעיירה", שהופקו בשלהי שנות השישים, זיהו את עוטי הקפוטות והשטריימלעך כשייכים לעבר אבוד, וכמו העלו באוב רוחות רפאים של גולה שנמוגה בכבשנים – מיטיבים דר ורנד לתאר חברה מורכבת ששזורים בה סלנג עדכני ושפת קודש.

     

    ומול הצוהר האמין – לפחות כפי שהדברים נראים בעבור צופה חילוני גמור – שפותח "האושפיזין" אל העולם החרדי, שאינו מוצג כטוב יותר או מיופייף, ועל כן נעדרת מהסרט כל כוונה מיסיונרית – ובכן מול הצוהר הזה מציבים דר ורנד תרבות חילונית שתיאורה אף הוא לא חוטא בגסות יתר. צמד האסירים – אגב, הכרעה תסריטאית נבונה המערערת את הזיהוי האוטומטי של חילוניות וחופש – אינו מוצג כרע או מושחת מיסודו. נהפוך הוא, אל השניים האלה נלווה אפילו מימד של חביבות ושל קלות דעת משעשעת.

     

    בדרכו המהנה מאוד מצליח "האושפיזין" אף להשחיל דיון שאינו כבד ראש כלל ועיקר בסוגיות של נס ואמונה. הסרט מתייחס אל כל אחד מה"ניסים" שמתרחשים בו באירוניה קלה – כאל שרשרת מבדחת של אי הבנות וצירופי מקרים – ובעשותו כן הוא מקפיד להימנע מהצגה דידקטית או מיסיונרית של הסוגיה. הנה כי כן, סרט הגלאט-כושר הראשון בתולדות מדינת ישראל, והיחיד עד כה באורך מלא שנפתח בכותרת בס"ד ומלווה באיסור רבני על הקרנה בשבת. סרט נהדר. חם, מרגש ואוהב אדם באשר הוא, שמי ייתן וירבו כמותו בקהילת ישראל. אמן, כן יהי רצון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים