הכוכבים של אריאנה
למרות שסשה לא עלתה לגמר, אריאנה מלמד עדיין אוהבת את כוכב נולד: בגלל השירים, בגלל המהפכה הטכנולוגית ובגלל צביקה הדר. וגם: למה אנחנו משתמשים כל-כך הרבה במילה "מרגש"?
למה אני אוהבת את "כוכב נולד?"
רגע לפני שאחד ההראלים יעשה זאת, הנה עוד חמש סיבות טובות לאהוב את "כוכב נולד", ואף אחת מהן לא קשורה למועמד החביב עליכם.
ראשית, בגלל השירים. לא תמיד משקפת הבחירה את מיטב הקלאסיקה הישראלית ולרוב הביצוע לאורך התוכנית לא מאיר את המקור באור חדש, אבל אם יצא לכם להיות במקרה ברחובה של עיר בשעה שכוכב נולד משודרת, יכולתם לשמוע שירה בוקעת מן הבתים. זו לא היתה שירה בציבור, כי הטלוויזיה, למרות שאנחנו נוטים להתייחס אליה כאל מדורת-השבט החדשה, איננה מאפשרת לשבט הזה להיפגש באופן פיזי. ובכל זאת הוא שבט, כי תרבותו משותפת לכל חבריו גם כשדלתותיהם ננעלות זה מפני זה, גם כשהם רוחשים זה לזה עויינות לא מבוטלת: הדבק התרבותי העצום של הישראליות, מסד הלכידות של עדות היהודים היושבות כאן, הוא יכולתם של זרים גמורים לשיר ביחד. מזייפים קצת, עושים אבטיח מהמלים, טועים בחן מקומי שזר לא יבין – ושרים עוד. לא יפה בעיניכם?
שנית, בגלל תחושת הבחירה. ההראל שיוולד הלילה איננו בהכרח הזמר הטוב ביותר ששמענו לאורך התוכנית, או המאמי הכי מרגש, או זה שסיכוייו לעשות קריירה רצינית גדולים יותר משל האחרים. אבל הוא יהיה נציג העם, טריבון של הנזעקים לס.מ.ס ו"לתת באינטרנט", וככזה הוא מייצג איזו רוח רגעית משותפת, נכון לקיץ 2004, של טעם פופולארי מובהק. וזו בעצם הגאוניות של הרעיון העומד מאחורי התוכנית: לעשות טלוויזיה שמאפשרת לא רק אינטראקטיביות, אלא תחושה של שותפות בהצלחה. הרי גם בעוד עשרים שנה יוכל ההראל הזוכה לפסוע ברחובה של עיר, עת תשודר העונה ה-40 של כוכב נולד, ולפתע ייתקל במישהו, אולי כבר מכסיף-צדעיים, שירד עם הכלב לרגע וכבר הוא חוזר לצפות, והמישהו יתבונן בו בחושך וישאל, בו'נה, אחי – אתה לא הראל? והראל יגיד שהוא כן, והמישהו יטפח על שכמו בעוז פמיליארי ששמור אצלנו לזרים גמורים מתוך תחושת לכידות שבטית כי ממילא כולם מכירים את כולם, והמישהו יגיד לו – אחי, ב-2004? אני, אח שלי, דוד שלי, בן דוד שלי? מאה ס.מ.סים הבאנו לך, אחי. מאה. והשניים – ועימם כל מי שהיו שותפים לחוויה הזו בקיץ המיוזע – יחוו רגע אחד של נחת.
שלישית, בגלל דרכי ההבעה הטכנולוגיות שאנחנו עדים לתחילתה של מהפכה שהם מבשרים. הולך ונוצר כאן דור שמתרגל להביע את דעתו בלחיצה על כפתורים. לאן זה יוביל, איש אינו יודע. הפסימיים חוששים מטריבונה עממית באמת, נאמר – דיון בוועדת הכספים של הכנסת שתוצאותיו ייקבעו באמצעות הטכנולוגיות החדשות. אני לא חושבת שזה יקרה בעתיד הקרוב מאוד, אבל המחשבה על דמוקרטיה ייצוגית באמת (אם נשמור על עקרון הקול האחד לאיש האחד) שהתחילה דווקא מתוך תוכנית טלוויזיה, הוא בהחלט רעיון משעשע. סיינס פיקשן? לא בהכרח. אינטראקציה חברתית בהתהוות? ודאי. כצופה בהתרחשויות, בעיני זה יפה מאוד.
רביעית, בגלל צביקה הדר. הוא התגלה כמנחה אנושי ותבוני, כאבא טוב ומיטיב שידע לנחם ילדים פגועים וידע להתרגש עם ילדים מצליחים וידע לעשות סדר בכל הבלגאן האימתני הזה מבלי להידחף לרגע למרכז הבמה, מתוך כבוד מקצועי וקולגיאליות מפרגנת, מתוך אדיבות אמיתית וחן שהלך והעצים מפעם לפעם. ועל זה צריך להגיד לו תודה, כי אין עוד אחד כמוהו בטלוויזיה הישראלית.
וחמישית, בגלל שיחות הברזיה בבוקר שאחרי. נראה אתכם נעדרים. נראה אתכם מעזים לומר שזו תוכנית נחותה, שלא מתאימה לאינטלקט הצונן שלכם. נראה אתכם עומדים מן הצד, כמעט מוחרמים לרגע. נכון שלא תעיזו? לפעמים אי אפשר לנצח וצריך להצטרף. לפעמים, בתחילה מתוך כורח ואחר כך מתוך חיבה גוברת והולכת, אני נהנית מאוד מעצם ההצטרפות. וזה מה שקרה לי ב"כוכב נולד". אז מה אם סשה לא עלתה לגמר. אז מה.
ומי הפייבוריט שלכם? עדי? מויאל? סקעת? להצבעה במשאל ynet לחצו כאן.
כמה אפשר לרגש?
השימוש האינפלציוני בשם התואר "מרגש" מייאש אותי. הוא מודבק בלי הבחנה כמעט לכל ספר על גבי העטיפה, כמעט לכל דיסק שייצא לכם לשמוע, כמעט לכל סרט שעוסק ביחסים בין בני אדם – ומה לכל הרוחות פירושו? הרי "מרגש" הוא שם תואר שאינו אומר דבר על היצירה עצמה. הוא אומר משהו מאוד עמום ודיפוזי על מה שמתרחש בתוככי נפשו של צרכן היצירה, אבל הצרכן האחד – שכן חווית היצירה האמנותית נועדה להיות חוויה אינדיבידואלית – שונה מאוד מן הצרכן האחר, ולפיכך מה שמרגש אותי לא בהכרח מרגש אותך, ואז, אם אני מדביקה את שם התואר ליצירה בעצם לא אמרתי עליה דבר וחצי דבר, נכון?
ואם חופרים עוד קצת בתוך המילה הזאת, מגלים שהיא איבדה כל משמעות קונקרטית שאפשר לחלוק בין שני אנשים או יותר: מרגש כמו מה? כמו רפי, תרגש אותי? כמו מותה של אמא של במבי? כמו האגנוס דאי מתוך הרקוויאם של מוצארט? כמו לשוטט בדיוטי פרי? כמו אהבה גדולה? כמו החדש של יהודית קציר? כמו צעדיו הראשונים של תינוק? כמו הראל מ' או הראל ס'? מה בעצם אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים "מרגש", ולמה לעזאזל אנחנו ממשיכים לומר, שוב ושוב?
מומלצים
