שתף קטע נבחר

כתבו לאפרים קישון

"אנא, דברו איתי, דברו עם סופר מבודד, שטחו עיניו מזוקן ויש לו קשיי קומוניקציה כרוניים. אין צורך למסור, בהתאם לאמנת ז'נבה, אלא את שמך, מקצועך, גילך ואת דעתך. אשמח להכיר אותך, קורא אלמוני שלי..." אפרים קישון חוגג ביום שני הקרוב יום-הולדת 80 ומוציא מחדש אסופה של כתביו. לרגל האירוע, 4 קטעים מתוך "פרטאצ'יה ללא הפסקה", כולל כמה מילים אישיות לקוראים החדשים-ישנים וגם בקשה מהסופר: דברו איתי. אתם מוזמנים לכתוב לקישון, שהבטיח לעיין בשמחה בתגובותיכם

 

כמה מילים אישיות

 

כותב שורות אלה הגיע פתאום בלא אזהרה לגיל הגבורה בטרם-עת. במשך חמישים וחמש שנות גלותו בארץ כתב המון ספרים ואלפי רשימות בשעתו. חיים שלמים של המחבר ושל ארצו מגוללים בהם, ובכל זאת הקוראים - שבשבילם הם נכתבו - אינם מוכרים למחבר כלל ועיקר.

 

השד יודע מי אשם בזאת. שמא הסופר מנותק מן ההמונים, בגלל חוסר מגע, כמו שלימד בשעתו מנהיג הפרולטריון החבר לנין, או שמא הקוראים מנותקים מן הסופר מחמת חוסר עניין. מכל מקום, הקשר הוא רופף, לכל היותר חד-סטרי. מן הראוי אפוא להקדיש מעט הרהורים מיותרים למצב.

 

מאוד ייתכן שמקצועו של ההומוריסטן מחייב בידוד. דומה שאין הבריות יודעים, ומעולם לא ידעו, כיצד לאכול את היצור המשונה המזיע רעיונות מצחיקים. הוא ההיפך ממה שמצפים ממנו על-פי התקן, הוא אינו שופע חיוכים ואין הוא שובב יותר ממכונת-דפוס כבדה. הוא תושב רגיל, אולי קצת מדוכדך יותר, ברוב המקרים עייף עד מוות, זה הכול.

 

כמעט אין משלח-יד בעולם, חוץ מפרשנות המצב במזרח-התיכון, שכל האנושות תהא מומחית בו. בתחום ההומור הכול מומחים. טרם נולד איש אשר יודה כי אין לו חוש-הומור מיוחד במינו. כתוצאה מכך, נהפך ההומוריסטן לקורבן חוש-ההומור המדומה, דהיינו הוא נהייה לברנש שהכול מספרים לו בדיחות. זה למעשה הקשר הקבוע היחיד בינו לבין קוראיו.

 

"שלום," פונה אליו הזולת, "אתמול שמעתי בחיפה: אסטרונאוט רוסי, רומני וישראלי טסים לירח, אתה מכיר את זה?"

 

"כן."

 

"טוב, אז שמע, הרוסי רואה מלמעלה את כדור-הארץ..."

 

אנחנו מבקשים את הזולת, בזכות עברנו העשיר, לדלג על הרוסי ועל הרומני ולגשת ישר ליענק'ל, אולם פנייתנו נדחית על הסף. בסוף אנחנו מחייכים סינתטית ולוחשים בעיניים מושפלות: "מצוין," אם כי כבר שמענו תריסר וריאציות של אותה ההלצה, עם שלושה רבנים, שלושה גנרלים, פוליטיקאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים.

 

עיתים נזכר הזולת בהלצה עקב מעשה מצחיק-עד-כדי-דמעות, שקרה אותו, את הזולת, באופן פרטי, והוא מציין לרעייתו, הלא היא פנינה:

 

"זה בשבילו!"

 

כלומר, חומר בשביל ההומוריסטן. הסיפור עצמו נשמע בשינויים בלתי-מהותיים, בדרך כלל ככה:

 

"נסענו אתמול במונית, אז יושב שם נהג, מה לספר לך, טיפוס. הקיצור, באמצע כביש גהה נגמר לו המנוע. הברנש מקלל וזה לא נדלק לו, באמצע גהה. חכה, זה עוד לא הכול, כשהוא ראה שזה כבר לא יזוז, פנה אל הנוסעים, היה לו אף כזה כמו לשחקן הזה, מה שמו, האמריקני, הוא אמר בקול רציני כזה: 'נו, זה כנראה הלך פייפן,' זאת אומרת האוטו. טוב, כשמספרים אז זה לא אותו דבר, אבל שם בטקסי התגלגלנו מצחוק. 'נו, זה כנראה הלך פייפן,' אמר הטיפוס הזה, אז מייד אמרתי לפנינה, זה בשבילו..."

 

ההומוריסטן הוא איש עצוב ומסוגר, בהתאם. לא אחת מרגישים הבריות צורך נפשי לעודד אותו:

 

"שמע," מברכים אותו בראש חוצות, "ביום שישי קראתי ממך משהו יוצא מן הכלל, ממש בלתי-נשכח, זה עם הזהו... מה זה היה... נו באמת..."

 

זה הקשר בינינו. חוץ מזה, כל יום שבת מצלצל אלינו הנוער ושואג לתוך השפוף: "תגיד משהו מצחיק!". פעם בשבוע מבקשת הישישה התורנית לשוחח איתנו עשר דקות. במה מדובר גברתי? זה לא לשיחה טלפונית. נפגשים. היא כתבה שיר ורוצה שאסריט אותו בחוץ-לארץ.

 

גם מכתבים למכביר: "אודה ואתוודה, בדרך כלל אינני מזדהה עם השקפותיך, אולם הפעם, אחרי קריאת ספרך האחרון מט"ו בתמוז, אני מוכרח לומר לך: אפיקורס, חזיר, קומוניסט, אתה יהודי אתה?"

 

אכן קוראים ספרים מפרי עטי. אני מחכה זה חמישים וחמש שנה לראות מישהו בשעה שהוא קונה אחד מהם. טרם זכיתי לזאת. הבנתי, שספרים עבריים אין קונים, אלא מקבלים.

 

מה עוד?

 

כלום. זה הקשר.

 

השנה התמרדתי. אם ההמונים אינם הולכים למוחמד, הולך מוחמד אל ההמונים ועורך איתם "ערב שאלות ותשובות". עשיתי כן. כתום השיחות המאלפות האלה נוהג הייתי לפנות אל הקהל ולשאול:

 

"אנא, ידידי, מה אתם קוראים, מה אתם רוצים לקרוא ממני, מה טוב ומה רע, למה ואיפה ובכלל?"

 

"אגיד לך את האמת," תשובת הקהל, "כל עוד כתבת על הצרות הפעוטות של היום-יום, על ארבינקא, על שולטהייס והאופנוע שלך, כולנו נהנינו ממך. בשנים האחרונות אתה פתאום כותב פוליטיקה, נעשית נורא רציני, אני כשלעצמי הפסקתי לקרוא אותך..."

 

בול בציפור הנפש. אומנם עברתי מדי פעם לתחום הנקרא פובליציסטי, אך מעולם לא בגלל קינאתי למעמדם הרם של כותבי המאמרים הראשיים, שכן לדעתי הם הולכים בדרך הקלה, כלומר הרצינית, אלא מפני שהאדם משתנה ביחד עם סביבתו. אולי מלחמותינו גרמו לזאת, אולי זה בכלל תהליך טבעי של אבולוציה, מכל מקום, גיליתי לתדהמתי, שהחבלנים מתחילים לעניין אותי יותר מאשר החלבנים, ומיום-ליום יותר קשה עלי לכתוב על שרוך נעלי, אף אם הוא נקרע בבקרים בדיוק כמו בימים הטובים. ייתכן שאני הקטן מתהלך פחות בקרב הבריות. או הנושאים הגדולים הולכים יותר. או הגיל, במחילה, הגיל שלי. אי-אפשר לכתוב כל-כך הרבה בלי להיהפך לגימלאי בפועל.

 

לפני מספר שנים פגשתי ברחוב קשיש אחד מזוקן, שיבה זרקה בו, ומייד חשתי במעי שאני מכיר אותו מאיזה מקום. "יש!", נזכרתי לפתע, "מן הגימנסיה!". ניגשתי אליו בדחילו: "שלום, אדוני המורה, כבודו זוכר אותי?", "איזה מורה, פֶריקה?", השיב הקשיש, "אני ישבתי לידך בספסל."

 

כן, על מה דיברנו? הגיל. עם כל הכבוד הראוי, גם הקורא איננו עוד אותו עילוי חינני שהיה לפני ארבעים שנה, הוא שָמַן מן הכמות הבלתי-רגילה של כבש בתנור ומן הבידור הקל, הרגלי הקריאה שלו הצטמצמו לחדשות. ההווי הישראלי נהפך בתודעתו להוויה של ערוץ 2. מה מעניין עוד את הקורא שאינו קורא עוד?

 

בטכניון חיפה קיבלתי תשובה מפי סטודנט גלוי-לב:

 

"אגיד לך את האמת, כשאתה כותב בעיתון על עניינים חשובים, על נושאים מדיניים, אנחנו מאוד נהנים ממך. אבל אם אתה מתחיל שוב לספר על הבן שלך ועל המרק החם ושאר השטויות, באמת..."

 

הצילו!

 

רופא השיניים שלי אמר לי פעם, שהוא קורא ממני רק דברים קצרים, ועלי להבין זאת. בנו החייל קורא גם את הרומנים שלי, אך לא מבין אותם. הגברת מן הדואר קוראת רק רשימות על הילדים שלי באופן בלעדי. אם היא רואה שאין ילדים, היא מפסיקה באמצע. דני בן השמונה קורא הכול, תמיד, מחדש, בהתמסרות. ידידי האינטלקטואליים מזמן אינם קוראים אותי. בפרברים מעדיפים אותי בקולנוע. בתי טוענת, שאני לא מספיק אקטואלי. דודי מעריך רק משחקי-מילים. העוזרת שלנו מוצאת שאני "מותק". אני מצידי מבולבל.

 

הצילו!

 

לפי כל הסימנים אין מנוס מסקר. שומה עלי לאסוף באמשים אלו את שארית קוראי, ולעשות איתם חשבון נפש נוקב: אנא, הגידו לי סוף-סוף, מה אתם מחייבים ומה אתם שוללים בכתיבתי? האם הנושאים הקטנים של היום-יום באמת יצאו מן האופנה ומן האף? כלום רשאי ההומוריסטן להיות רציני בשיעור של שליש? האם אני בירידה או בעלייה או קופא על שמרי בהשפעת השרב? האם פסקתם לקרוא אותי בגלל הכתבה על הכלבה מאקס / שר האוצר / הפוקר היהודי / המחדל / לא פסקתם. בכלל, מה לדעתכם חייב לעשות הומוריסטן קטן, הנקרא סאטיריקן גדול אחרי מותו, אשר כבר הספיק לכתוב פעמיים על כל דבר בעולם, מלמעלה ומלמטה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, וחוזר וחלילה וחס. גם רמזים שקופים כי הגיע הזמן לשלוח את הסופר לעזאזל, מתקבלים באהדה. אנא, דברו איתי, דברו עם סופר מבודד, שטחו עיניו מזוקן ויש לו קשיי קומוניקציה כרוניים. אין צורך למסור, בהתאם לאמנת ז'נבה, אלא את שמך, מקצועך, גילך ואת דעתך. אשמח להכיר אותך, קורא אלמוני שלי.

 

עוד סיפורים של אפרים קישון:

 

 

 

 

מתוך "פרטאצ'יה ללא הפסקה - נבירה במצב הקיים" מאת אפרים קישון, סדרת "פרוזה", הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
עטיפת הספר
קישון. קשר חד-סטרי
צילום: אורן אגמון
לאתר ההטבות
מומלצים