"בישראל הרגשתי חנוק"

בחודש יוני נפתחה בגלריה מפוארת במונטריאול תערוכה של 16 ציורים, פרי מכחולו של הצייר יהודה שאקי. "לא היה לי זמן לצייר יותר", אמר לי בקול מתנצל. כל הציורים נמכרו כבר בערב הפתיחה.

השם יהודה שאקי אלמוני בישראל כמעט לחלוטין. בקנדה - המדינה בה הוא חי ומצייר זהה 41 שנה - הוא כוכב. רשימת תערוכות היחיד שלו כוללת 66 תערוכות - בכל הערים הגדולות של קנדה, בכמה וכמה ערים בארצות-הברית, בהן סקוטסדייל, אריזונה(1993), ניו-יורק סיטי (1975 ו-1983), אטלנטה (1985) בוסטון (1972) ועוד. ב-1992 הגיע עד למוזיאון לאמנות מודרנית בריו דה-ז'ניירו, בראזיל. עבודות שלו נמצאות במשרדים הראשיים של חברות ענק ('קוקה קולה'", 'ג'נרל אלקטריק', 'רויאל בנק') ובמוזיאונים רבים בקנדה, בשגרירויות קנדיות ברחבי תבל, במוזיאונים בארצות-הברית, צרפת, בלגיה ו...ישראל. באוניברסיטת בן-גוריון בנגב יש אפילו ציור קיר שלו.

איך זה לא שמעו עליך בישראל?

"עזבתי את ישראל ב-1960. הייתי אז בן 22. איך יכול מישהו לזכור אותי?"

סיפור חייו מרתק. ב-1960 נסע ללמוד ציור בבית-הספר המפורסם לאמנויות, 'Ecole des Beaux Arts' בפאריז, שם הכיר את גרייס, יהודייה קנדית שלמדה ספרות בסורבון. כעבור שלוש שנים נסע אחרי אהובתו לקנדה. גרייס: "האמת היא שניסו להכיר לי חבר שלו. באתי לפגישה, ראיתי את יהודה ומהרגע הראשון ידעתי שזה האיש שאיתו אני רוצה לחיות". 

ציור למטרות מודיעין

הסטודיו שלו במונטריאול ענקי, מקור קנאה לכל אמן. הציורים שלו גדולים וצבעוניים מאוד, מלאי כוח. ניכר בעליל כי הוא מושפע מאוד מהאקספרסיוניסטים הגרמנים הגדולים. שאקי: "אתה צודק. המורה הראשון שלי בישראל היה פרופסור יוסף שוורצמן, יהודי גרמני, שדיבר רק גרמנית. האמנות הגרמנית היתה לגביו החשובה ביותר. הוא היה מורה נהדר".

מכל הציורים בסטודיו נשקף נוף הררי פראי. משום מה הנוף הזה נראה לי מוכר משהו. שאקי הסתכל וצחק. "רמת-הגולן", אמר.

מה עושים עצי שיטה כחולים ברמת-הגולן?

"העליתי אותם מהערבה. תראה כמה יפה הם מתלבשים על הנוף ההררי של הגולן".

הוא נולד באתונה, יוון, ב-1938. עם סיום מלחמת העולם, ב-1945, עלה עם אביו, אמו ואחיו לארץ. אביו פתח בחולון חנות בגדים קטנה. "לא דיברתי עברית ולא היו לי חברים. התחלתי לדבר דרך הציור", מספר שאקי. "הייתי משרטט על החול, מצייר, רושם רישומים על כל דבר".

ב-1948, כשהיה בן 10, התפרסם הציור הראשון שלו. "שלחתי את הרישום לתחרות שהכריז 'דבר לילדים'. הרישום שלי זכה, והם פירסמו אותו". שאקי שומר כמובן את העיתון עד היום.

ציור של שאקי יהודה (ארכיון משפחת שאקי)

בטרם מלאו לו 14, החל ללמוד ציור אצל פרופסור שוורצמן. "הייתי הכי צעיר באטליה שלו", אומר שאקי. הוא התגייס לצה"ל, שירת בגולני ובתותחנים.

 "הציבו אותי בתצפית קדמית על מוצבי הסורים ברמת הגולן. ישבתי שם וציירתי את הרמה עבור המודיעין. את העמדות, ההרים, הוואדיות. אתה רואה, עד היום אני מצייר את רמת-הגולן", הניף ידו בחיוך לעבר הציורים הגדולים בסטודיו שלו.

ב-1958 השתחרר מצה"ל ולמד ב'מכון אבני' לציור, אצל סטימצקי, שטרייכמן ומוקדי. כעבור שנתיים החליט לצאת וללמוד בפאריז. "בארץ הרגשתי חנוק. הכל נראה לי קטן. ציור אפשר היה להציג רק בירושלים, תל-אביב וחיפה. בארץ היו 'קליקות' של ציירים, וכדי להגיע להציג בגלריה, היה צריך להתחנף לבעלת הגלריה, אולי אפילו לחזר אחריה".

אחרי שלוש שנים בפאריז, הארץ נראתה לו קטנה אף יותר. הוא נסע עם גרייס למונטריאול, התחתן והקים משפחה. בנו אדם, 35, הוא מוסיקאי וזמר מוכר בקנדה. בתו ליז, 38, מתגוררת בסיאטל ולפני שנה הביאה לו נכד ראשון. עד היום נראים יהודה וגרייס כמי שאהבתם מסרבת לדעוך. הם מתגוררים בבית מרשים ליד "הגבעה" של מונטריאול, אחד האזורים הטובים בעיר. 10,000 דולר אמריקני בממוצע עולה ציור שלו בגלריה, אבל מוזיאון בוואנקובר גם שילם לו 100 אלף דולר תמורת ציור.

פרצופים אגרסיביים, מכוערים

הוא עובד כמטורף, מבוקר עד ערב, ונמצא תמיד בתחושה שאינו מספיק דבר. גלריה ידועה בניו-יורק רצתה להציג תערוכה שלו בחודש מרץ הקרוב - אך הוא נאלץ לדחותה, בטענה שלא יוכל לעמוד בלוח-הזמנים.

במשך השנים הציג כמה פעמים בארץ (ב-96' השתתף, למשל, ב'ירושלים 3,000' במלאות לבירה האלף השלישי), אבל מעולם לא חשב לחזור ולתקוע בה יתד. אבל ליבו מלא גאווה על מי מכיר, פרוייקט יוצא-דופן שעליו עבד 30 שנה. הפרוייקט כולל 300 ציורים ורישומים קטנים (24 על 30 ס"מ) של פרצופים אגרסיביים, מכוערים, קשי-יום, דמויות בעלות אופי מיוחד. לכל פרצוף כזה יש מספר, הלקוח מן המספרים שהיו על אמת ידם של אסירי אושוויץ שהומתו בגז. את המספרים האלה קיבל ממוזיאון השואה בוושינגטון.

רק ב-99' סיים את הפרוייקט, ומאז הוא נודד כתערוכה ניידת וכבר הוצג בארבעה מוזיאונים בארצות-הברית וקנדה. הציורים נתלים משני הצדדים של שני קירות ניידים גדולים, כשביניהם קולאז'ים של פסלונים, המורכבים כולם מ-200 ספרים שונים על "ליל הבדולח". בקרוב תוצג התערוכה הזו במוזיאון השואה בפלורידה.

מניין נלקח השם, "מי מכיר?"

"בשנות ה-50 היה ב'קול ישראל' מדור לחיפוש קרובים. הסיסמה שלו היתה: 'מי מכיר, מי יודע'. במשך שנים אמא שלי היתה מאזינה לשידור הזה באדיקות, בתקווה לגלות בעזרתו מישהו מבני משפחתה. כולם נשלחו לאושוויץ. אנחנו ניצלנו, כי משפחה נוצרית החביאה אותנו בביתה".

לאן אתה רוצה להגיע?

"כל מה שאני מרגיש הוא רצון פנימי עמוק לעשות אמנות. אני מגיע לסטודיו ב-7:30 בבוקר ועובד לפעמים עד 11 בלילה. כל זמן שהרצון הזה קיים, אני מרגיש סיפוק גדול".