לאכול לוקשים

הדבר הראשון שמתחשק לעשות אחרי הצפייה בסרטו התיעודי של מורגן ספרלוק, "לאכול בגדול", הוא להיכנס לסניף מקדונלד'ס הסמוך ולעשות "נא!" לפוסטר. לא בדיוק הפעולה המתבקשת עם היציאה מאולם קולנוע שבו מוקרן סרט המתריע בפני סכנות הג'אנק פוד. העניין הוא, מה עגום, שסרטו של ספרלוק נגוע במאפייניו של אותו סוג מזון שהוא בא לבקר. מהיר, משביע, ובהחלט לא מספק. והתגובה בהתאם.

ספרלוק, מין תת מייקל מור בואך רפי גינת, עושה כאן לכאורה מעשה נדיר ואף נועז בנוף הסרט התיעודי. הוא בוחר בו עצמו

לשמש כשפן הניסיונות כדי לתקוף את מנהגי האכילה של האומה הטוענת לכתר השמנה בעולם, ולהדגים כיצד קיבתם של מיליוני אמריקאים תמימים משמשת בת ערובה בידיו של תאגיד בינלאומי. לשם כך הוא מטיל על עצמו את הסייגים הבאים: עליו לאכול שלוש ארוחות מדי יום, משך חודש תמים, שייכללו את כל מה שיש לתפריט מקדונלד'ס להציע, ולעולם, אבל לעולם, לא לסרב בכל פעם שתוצע לו ארוחה מוגדלת, אותו super size שבשם הסרט במקור.

כך, מוקף בחברה שהיא שפית טבעונית ובשלל רופאים המזהירים אותו מפני הצפוי לו, ספרלוק – אבוי, האיש מעורר געגועים לחיים "סנשיין" הכט – פוצח במפעל ההרס העצמי המגלומני שלו. תוך זמן קצר מרגע שהחל בדיאטה על טהרת תפריט המזון המהיר מתחיל גופו של ספרלוק לשגר סימני אזהרה, ששיאם באבחון של אחד מרופאיו לפיו הכבד שלו בדרך להפוך ל"פואה גרה" (כלומר אותו ממרח עשיר שומן המבוסס על כבדי אווז או ברווז). מדוע הוא מתעקש להמשיך את הניסוי בגופו גם כאשר הולכות ומתבררות התוצאות? את התשובה ניתן אולי למצוא בסצינה שבה ספרלוק מתיישב לאכול את הסעודה – ה"בריאה", הטבעונית – האחרונה שלו, בטרם יקריב עצמו על מזבח המזון עתיר השומן והקלוריות. מה הפלא אם כן שהסרט מעורר אותו אקט אנטגוניסטי שצוין בפתח הפיסקה הראשונה.

האמת, לא ברור מה הוא רוצה. הרי איש לא באמת מתקיים על שלוש ארוחות מקדונלד'ס ביממה, והשמנת היתר ממנה סובל הציבור האמריקאי מקורה כידוע במנות מזון ענקיות שמוגשות היום, בעקבות מקדונלד'ס, גם בהרבה מסעדות שף, לא רק במזללות להמונים. ספרלוק, במילים אחרות, הרי יכול היה להציג את הטענה שלו גם אם היה הולך מדי יום לקולנוע, רוכש גיגית קוקה קולה ופח פופקורן – שם, אגב, מקור המנות המוגדלות – או, נניח, אם היה בוחר לסעוד את לבו מדי ערב בביסטרו ניו יורקי.

שטחי ומייגע

אחת המלכודות העומדות בפני מתעד המעמיד את גופו למבחן – כאן בבחינת "פרויקט מדעי של ליצן הכיתה", כפי שהיטיב

להגדיר את הסרט מבקר אמריקאי אחד – היא הגלישה לעבר נרקיסיזם. אכן, ספרלוק הופך את העיסוק בגופו למרכז הסרט – בסצינה אחת מצלמתו אף מתעכבת על הקיא שהותיר בעקבות ארוחה מוגדלת באמת – והתחושה היא לפיכך, שאין הבדל של ממש בין ספרלוק לבין חברת הענק שאותה הוא תוקף, למעט העובדה שהוא מבקש לעשות רווח מעצמו אוכל. אגב כך, הסרט אמנם העפיל כבר למקום הרביעי ברשימת הסרטים התיעודיים המכניסים של כל הזמנים.

שטחי להחריד, מהנה לפרקים, מייגע. "לאכול בגדול" הופך לפתע ל"רוג'ר ואני" כאשר ספרלוק מחליט פתאום לפגוש בבכיר במקדונלד'ס, אך לשווא. עוד "גאג" מיותר בסדרת השפנים שספרלוק מבקש לשלוף מהכובע כדי להפוך את סרטו למה שהוא לא – בעל חשיבות. לא, אין כאן שום אמירה מעניינת על אומה שעודפי המזון שהיא צורכת הם אלגוריה לבלענותה שלה עצמה, או התייחסות לאותן שכבות סוציו-אקונומיות שהן הקורבן האמיתי של ה"ג'אנק פוד". זה, וגם ההצגה הבנאלית לפיה אוכל טבעוני – שחברתו הצייצנית והמעצבנת של ספרלוק היא תשדיר שירות מהלך לו – הוא לכאורה הטוב שבעולמות המזון האפשריים.

האם באמת תמנעו מ"פאסט פוד" אחרי שתצפו בסרט הזה? ספק רב. וכך, גם מבחינה זו הסרט הוא כישלון.