שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יש חיים אחרי המוות

    לארתור קונאן דויל, הסופר הכי נמכר והכי עשיר בתקופתו, נמאס מגיבורו שרלוק הולמס. אז הוא רצח אותו. אבל הקוראים רצו אחרת, והוא החזיר אותו לחיים פעם אחר פעם, עד שמת בעצמו ממחלת לב. אריאנה מלמד על סופר שהקהל גבר עליו

    השמועות על מותו האפשרי של הארי פוטר בטרם עת, בסוף הכרך השביעי של עלילותיו, כבר מטרידות את המעריצים. הייתי מציעה להם לא להתחיל לדאוג מוקדם מדי, ובכל מקרה לזכור שמוות ספרותי הוא עניין זמני לחלוטין. והפיך לגמרי.

     

    את השיעור הנאה הזה אפשר ללמוד מעלילותיו של גיבור, שמידת הפופולאריות שלו במשך דורות משתווה (כמעט) לזו של הארי. עד היום מובלים תיירים שזה להם הסיור הראשון בלונדון לרחוב בייקר, כדי לראות שהכתובת המפורסמת – 221B, לא קיימת. אחר כך הם יכולים להמשיך לאחד הפאבים שקורא לעצמו "שרלוק הולמס", לרכוש שכמיה ומקטרת וכובע משובץ, או להתחרות באחד מעשרות חידוני הטריוויה השרלוקיאנית שמתקיימים פה ושם בעולם, או סתם לחזור אל חמשת הכרכים בהם מרוכזות 60 העלילות הבלשיות הכי פופולאריות של כל הזמנים. ויש גם סרטים וסדרות טלוויזיה, תסכיתים ובלט, ספרי קומיקס ועיבודים לטף – מה שתרצו. וכמובן, כל-כתביו ברשת ואוסף עצום של פרטי מידע חשובים פחות או יותר סביב היוצר וגיבורו. צלליתו של הולמס מוכרת כמעט כמו הפורטרט של הארי, והיא בהחלט היתה מוכרת לכל בימיו של היוצר. הגיעו הדברים לכדי כך, שנפשו נקעה.

     

     

    וכדי לבצע התנתקות מושלמת, נדרש רצח. אלמנטרי, ווטסון ידידנו: מה עוד יכול היה ארתור קונאן דויל לעשות כשנמאס לו לגמרי משרלוק הולמס? רק לשלוח אותו לעוד עימות עם מוריארטי המרושע, בדיוק כמו ב"A Study in Scarlet", הרומן הראשון בו נולדה השלישיה הולמס-מוריארטי-ווטסון. זה קרה ב-1887. ארבע שנים לאחר מכן כבר החלה מתרקמת אצל היוצר מזימת הרצח, וב-1893 שלח את הולמס לפגישה הרת גורל במפלי רייכבנבאך בשוויצריה, שם נעלם בתוך הערפילים. נו, וזה עזר לו? מה פתאום. עשרים אלף מנויים של ה"סטראנד", העיתון בו התפרסמו עלילותיו בהמשכים, ביטלו את המינוי מייד והודיעו שלא ירכשו עוד את העיתון עד שובו של הולמס מעולם המתים. ארתור קונאן דויל אכן השאיר לו פתח מילוט, אבל זה רק מפני שרצה במוות אלגנטי עבור גיבורו, לא משהו מדמם ונוטף ומלא עקבות.

     

    רוקד עם פיות

     

    לתשומת ליבה של ג'יי קיי רולינג: לארתור קונאן דויל, הסופר הכי נמכר והכי עשיר בתקופתו, לא היתה ברירה. הקוראים גברו עליו ועל רצונותיו. הוא מצידו היה מאושר לו היו מניחים לו להמשיך ולעסוק במה שנראה בעיניו חשוב יותר, כמו למשל ההוכחות לקיומן של פיות. יותר ממליון ליש"ט – וזה היה הון עצום מאוד בימיו – הוציא בנסיונות להוכיח שאכן יש כאלה, ואפילו ספר ובו צילומים של פיות-לכאורה יצא לאור ביוזמתו ב-1923 ונחשף כתרמית שנה מאוחר יותר. עוד האמין שאחד מידידיו יכול להתגבר על כוח הכבידה ולרחף באוויר. להארי הודיני, קוסם וידיד, ייחס כוחות על טבעיים למרות שהודיני טען במפגיע שאין לו דבר כזה. כשאחד מבניו מת במגיפת השפעת של 1918, רק התחזקה אמונתו ביכולתנו לתקשר עם העולם הבא.

     

    הוא היה מאושר גם לו הניחו לו להמשיך ולכתוב ספרות רצינית, הגותית – ואפילו עלוני תעמולה שמהללים את האימפריה הבריטית. כאלה ייצר לכבוד המלחמה בדרום אפריקה, ובגינם זכה בתואר האצולה שלו.

     

    אבל הולמס המשיך להציק לו מתוך הערפילים וסירב להיעלם, והוא שב לחיים פעמיים. ראשית, בזכרונות של ווטסון שכאילו לא פורסמו קודם לכן – ושנית, בגופו ממש ובלי להתנצל אפילו ב"The Empty House", שם ווטסון ידידנו מתעלף, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, כשהוא רואה את שרלוק עומד ומחייך מעברו השני של שולחן הכתיבה. נסיון נוסף לחסלו, או לפחות להודיע לקוראים שנגמר, התרחש ב-1917, אז כונסה אסופת סיפורים תחת הכותרת "קידתו האחרונה". נו, וזה עזר? מה פתאום. ב-1927 ראה אור הספר האחרון. שלוש שנים לאחר מכן מת ארתור קונאן דויל ממחלת לב.

     

    מה יש בו?

     

    מדוע הוא אהוב כל כך? מה יש בו ששימש השראה לככל יוצרי הבלשים הכמעט-מושלמים שקמו ופעלו אחריו? ארתור קונאן דויל לא היה ממציאי הז'אנר. אם נכונה האמירה שכל סופר עומד על כתפיהם של הקודמים לו ומרחיק מבטו אל האופק משום שקדמו לו אנשים שעשו כמוהו, אז ניתן לומר שיוצרו של הולמס רק הפנים היטב את מה שהיה מצוי בתקופתו: אדגר אלן פו וסיפורי הרצח האפלוליים שלו, דיווחים הולכים ומתרחבים על מעשי פשיעה – מדורי הפלילים היו הנקראים ביותר בתקופתו של ACD, כפי שהמעריצים המושבעים קוראים לו. כך, גם זכרונותיהם של פושעים ושל בלשים אמיתיים היו פופולאריים במיוחד. המשטרה היתה מוסד חדש למדי בעולם, ויומרותיה ללכידת פושעים היו פשוט ענף צדדי אחד של רעיון הקידמה. מהר מאוד הוברר, שהמשטרה איננה כל-יכולה, וכדי לרפא את רקמת החברה שנפגעת תמיד כשמתרחש רצח, נחוץ גיבור בודד, אנטי-ממסדי בעליל, שחשיבתו שונה כל-כך ולכן מאתגרת כל-כך.

     

    אבל זה רק הסבר אחד, וודאי שאין בו כדי לפענח את הקסם כולו. הולמס הוא דמות מרכבת שהורישה לעולם הכתיבה גם את המלנכוליה התמידית של הבלש, מצבי הרוח הקשים שלו, המיזנטרופיה ההכרחית שלו ואוסף גדול של שטיקים – הרגלים והתמכרות (כששב מן המתים, הפסיק לצרוך סמים. עד היום המעריצים טוענים שקיים קשר בין הדברים, רק שעדיין צריך להסבירו), מחוות תיאטרליות ושכל חריף, ציניות נשכנית, מיסוגניה די בעייתית ואמונה יוקדת אחת – שאין בעולם דבר שאינו ניתן לפענוח בשלל טכניקות ההתבוננות, הלימוד והחקר שהאדם המערבי – רצוי לונדוני משכיל בן סוף המאה ה-19 – מצוייד בהן.

     

    במובן זה, הולמס הוא מייצגו הנאמן ביותר של רעיון הקידמה, אם כי אישיותו נוטה מעט אל אותה אפלוליות גותית מקסימה וארכאית משהו שריתקה את הקוראים. ולא, אני לא מאמינה – כמו כמה תיאורטיקנים שרלוקיאנים מובילים – שהידידות בין שני הגברים המבוגרים, הולמס ווטסון, היא מקור המשיכה ההומוסקסואלית הלאטנטית של מליוני קוראים.

     

    כולם היו בניו

     

    קוראים בני זמנו של הולמס – אנגליה בשלהי התקופה הויקטוריאנית – אהבו אותו לא רק בשל השטיקים, כי אם גם בזכות האמונה המנחמת שהוא יכול לעשות מה שלא הצליחה המשטרה לעשות. ג'ק המרטש שוטט ברחובות ולא נתפס. רוב הפשעים האלימים לא פוענחו כלל. למשטרה לא היו כלים מדעיים לזיהוי פלילי. אמונתה-שלה בכוחותיה לא הפריעה לציבור ללגלג: בדיוק בשנים שבהן דרך כוכבו, החלו אנשים לקשר בין המשטרה לבין טפשות מוסדית. הולמס היה איפוא מפלט אסקפיסטי נאה לאנשים מבוגרים: ספרות פנאי משעשעת, כתובה היטב ובשפה נאה, בלי גסויות ובמינון מדוייק של תיאורים גרפיים מקפיאי-דם. ילדים הפכו למעריציו אחרי שהמבוגרים אמרו להם, "תקראו". לא היו אז בנמצא בלשים-ילדים, למעט נסיונות בודדים, בין היתר של מארק טווין.

     

    ואחר כך, כמעט כולם היו בניו. רוחו הטובה מלווה בלשים בני זמננו עד לסדרת "תיבת פאנדורין" של ב. אקונין. רוחו הרעה מיוחסת מאז להמוני בלשים דכאוניים משהו, כולל אדם דאלגליש של פ.ד. ג'יימס ומיכאל אוחיון של בתיה גור. אם קראתם את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", אתם ודאי יודעים שכוח המשיכה של הולמס לא פג.

     

    בגלל הולמס, כמעט תמיד יש לבלש מאפייני-אישיות שהופכים אותו ליוצא דופן, בין אם זו ההתהדרות המופרזת של ארקיל פוארו במראהו ובין אם זו נטייתו המוגזמת של פיליפ מארלו להגג על טבע האדם בלקוניות מרשימה. עצם הרעיון שבלש חוזר שוב ושוב כגיבור סדרתי הוא רעיון הולמסיאני – או דויליאני – במובהק.

     

    ארתור קונאן דויל עצמו ממשיך להיות גיבור תרבות. החדשות הטריות בעניינו הן, שהוא היה אבא גרוע במיוחד – האחרונה ב-12 הביוגרפיות שנכתבו עליו יודעת לספר כי לא זיכה את ילדיו מנישואיו הראשונים בנתח כלשהו מן התמלוגים, בחייו או בצוואתו. הוא התעמר בהם ואחר כך התעלם מהם לגמרי והרחיק אותם מן המשפחה החדשה שלו, ובמשך עשורים רבים הצליחו צאצאיו למנוע את פרסום הלכלוך. לא עוד. להולמס היה קל יותר, מפני שמחברו לא צייד אותו בחיי משפחה. מאז ועד היום, אין לבלשים טובים באמת מזל באהבה. וכן, קשה להם למות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים