לא רק לקטנים

פנטזיה: "אבראט", קלייב בארקר. מודן

קודם כל, שבחים להוצאה שבחרה להעביר לעברית את מהדורת הכריכה הקשה שיצאה לאור באנגליה ובארצות הברית. המהדורה הזאת מלאה איורים מרהיבים, חלומיים, מפתיעים – כאילו יצא ויליאם בלייק מקברו, התעדכן קצת בשובם של ימי הביניים לתרבותנו והסתער על המכחולים. אבל איורים לבדם לא עושים ספר, לפחות לא בגיל הבעייתי הזה. ולכן יש גם סיפור מעולה על ממלכה נעלמת ובה עשרים וחמישה איים, אי אחד לכל שעה משעות היום ועוד אחד שעומד מחוץ לזמן ולמקום.

כשקאנדי קוויקנבוש, ילדה-מתבגרת מעיירה קטנה במינסוטה, חוצה לגמרי במקרה את הקו האי-נראה בין עולמנו לבין אבראט, היא מגלה בהפתעה וחלחלה שכבר היתה שם. יש לה חברים ואויבים שם. מכירים אותה, והיא לא לבד במסעותיה בין המוכר ללא-ידוע. הצרה היא שאבראט מתמודדת עם שליט אכזר שמבקש לחסום את השמש ואת הירח ולהפוך את המקום לממשלת לילה תמידית, שבה תמיד השעה תהייה חצות. קאאנדי נאלצת להתבגר די הצורך כדי לנצח במאבק איתנים, והיא עושה זאת בחן ובעדינות ובתובנות פסיכולוגיות עמוקות – והמתח אינו מרפה מן הקורא הצעיר.

אחת השמועות הרווחות בתעשית המו"לות היא, כי בנים לא קוראים ספרים שהגיבורים שלהם הן גיבורות. אינני יודעת אם זה נכון – אבל נדמה לי שהאקשן המצפה לקוראות וגם לקוראים מטשטש את בעיית המגדר די הצורך כדי להתלהב, ואפילו להתאהב. במקור, מדובר בסדרה של ארבעה ספרים שיחד מצטרפים למעין נארניה חדשה, רק בלי החבורה. אם הראשון יצליח – ואני מאחלת לו – בהחלט יתעשר המדף הבעייתי הזה ביצירה איכותית ומרהיבה.

"האקדמיה של ד"ר דאייר", ראסל סטאנרד. עם עובד

למחבר הזה אני שומרת חיבה עצומה, משום שהוא הצליח להסביר לי את תורת היחסות בספר לילדים-נערים שנקרא "הזמן והחלל של הדוד אלברט". סטאנרד הוא פיסיקאי אנגלי רציני לגמרי עם חוש הומור מוטרף ודמיון יוצר חסר-גבולות, שמתנקז כאן למהלך מבריק של הוראת מדעים, אבל באמת באמת בכיף.

כי ג'יימי, גיבורו של הסיפור הפוסט-מודרניסטי המצויין הזה, נשלח לפנימיה קטנה אבל יוקרתית ואיכותית, ששמה יצא למרחוק בזכות לימודי המדעים המתקדמים שלה. אבל משהו רקוב שם, כפי שג'יימי מוצא אט אט במגעיו עם המורה מיס פיטרס. מה שהיא מלמדת נראה לכאורה נכון, אבל למעשה הוא חלק ממזימה אנטי-מדעית בעליל להציג לתלמידים יקום שחוקיו אלטרנטיביים לחלוטין.

כל מי שחושב שקרח קופא ב-0 מעלות ולא משתנה עוד, כל מי שחושב שקובית קרח גדולה יותר היא גם קרה יותר (עובדה, המשקה יותר קר ככל שהקוביות מרובות. עובדה?) חייב את הספר הזה לעצמו ולצאצאיו. הם ילמדו שם על נכלוליות של מדענים ועל חומה של השמש, על משמעותם של ניסוי וטעייה, על אמיתות ושקרים של מבוגרים – ועל ילד חביב אחד, סקרן וקצת אמיץ, שמתעמת איתם וחושף את משוגותיהם ומזימותיהם.

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", מארק האדון. זמורה ביתן.

כשהספר יצא לאור באנגליה, המו"לים הדפיסו אותו בשתי מהדורות נפרדות, נבדלות זו מזו רק בציור שעל גבי העטיפה ובכיתוב על גב הספר. זה לא היה תרגיל סתמי ביחסי ציבור. למארק האדון, מחברם של 15 ספרי ילדים ונוער ותסריטאי של תוכניות נוער מעולות ב-BBC, יש נסיון ויכולת לדבר אל קבוצת הגיל הזאת בלשון נהירה – אבל הוא עצמו היה סבור שהספר הנוכחי מיועד למבוגרים. הוא טעה, והמכירות בפלח השוק הצעיר יותר הוכיחו עד כמה טעה.

זהו סיפור שברובד אחד מתנהג כמו תעלומה בלשית, כי יש בו מעשה רצח של כלב, ויש בו נער בן 15 שמוכרח לפענח את התעלומה, כי הוא חובב כלבים ושונא רוע. אבל הבלש-מטעם עצמו הוא גם אדם שתמונת העולם שלו שונה מזו של רוב הילדים, והיא מאורגנת על פי חוקיות נוקשה, שהיא אחד המאפיינים של אנשים שירדו לעולם עם תסמונת אספרגר. כריסטופר אינו יודע לשקר ואינו מבין מדוע אנשים עושים זאת, הוא לא יכול לזהות רגשות אנושיים מעבר לרמת הסמיילי, והוא ממש לא מתחבר לספרות בדיונית – חוץ מסיפורי בלשים. בקול ייחודי ונוגע ללב בפשטותו ובלקוניות שלו, מספר כריסטופר לקוראיו סיפור ענק של תעלומה אישית וגילויים קשים מחייהם של המבוגרים שנושקים לחייו.

התיוג הקליני של כריסטופר לא היה חלק מן השווק לבני הנעורים והוא לחלוטין לא נחוץ. מארק האדון כתב סיפור שיכול לרגש כל מי שכבר קורא מזה שנתיים-שלוש בלי ניקוד, ואם התאהבתם בספר הזה, אנא אל תהססו לתת אותו לבני הנעורים. שלושה מהם כבר אמרו לי שהתרגשו עד דמעות ושהספר מזכיר להם את "שני ירחים" הנהדר של שרון קריץ'. וזו גם הזדמנות לחווית קריאה משפחתית, שלא מתרחשת לעתים קרובות מדי – תקראו, והם יקראו. אגב, אם לא שמתם לב לכך: ככל שאתם תקראו יותר, גם הם ימצאו עניין בחוויה האינטימית והמענגת הזאת. אם סתם תטיפו להם בלי דוגמא אישית, ינפנפו אתכם – לגמרי בצדק.

עוד המלצות לשבוע הספר: ספרים על "המצב", ספרים על משפחות וספרי ביכורים