כמו בן-לאדן
כבר ב-1998 הודיע בן-לאדן פומבית על כוונותיו להילחם בארה"ב. הגיע הזמן להתייחס ברצינות להצהרות של מנהיגים ערבים
השנה האחרונה, השלישית מאז פיגועי 11 בספטמבר, הביאה לנו את "9/11 – הספר". הרבה בזכות כתיבה משובחת, הדו"ח של הוועדה הלאומית לחקר התקפות הטרור על ארה"ב זינק מיד לראש רשימת רבי המכר בארה"ב, ונשאר שם.
אחד המשפטים המעניינים בדו"ח הוא שאירועי 11 בספטמבר הם תוצאה של "כישלון של דמיון". זה משפט מקורי, יפה, ומאוד אנושי. הוא גם משחרר הרבה מאוד אנשים מאחריות. אי אפשר באמת להאשים אנשים בכך שהם אינם מצליחים לדמיין.
אבל הכישלון האמיתי הוא לא של הדמיון. הכישלון האמיתי המוזכר בספר הרבה יותר משעמם, אבל גם הרבה יותר חשוב. זהו כישלון בהבנת הנקרא (דווקא כשהנקרא היה מאוד ברור).
כבר ב-1998 יצא בן-לאדן בהכרזת מלחמה מסודרת על ארה"ב, שכללה הצהרת כוונות, מטרות ואסטרטגיה. כל מה שקרה, הוזכר כבר אז. ואיפה התפרסמה ההצהרה הזו? לא בדו"חות חסויים של סוכנים לובשי מעילי גשם. לא בדיסק קשיח של מחשב נייד שהוברח במבצע קומנדו באישון לילה. היא הופיעה בעיתון ערבי באנגליה, ומאוחר יותר בראיון ל-ABC. לא בדיוק העלון השכונתי של בורה-בורה.
במסמך שהתפרסם באותו עיתון טען בן-לאדן שארה"ב הכריזה מלחמה כנגד האל ושליחיו. הוא קרא לרצח אמריקנים כ"חובתו האישית של כל מוסלמי שיכול לעשות זאת בכל מדינה שאפשר לעשות זאת". בראיון ל-ABC הוא הדגיש כי "אין הבדל בין חיילים ואזרחים – כולם מטרות". עוד הצהיר בן-לאדן: "לאור אי-הצדק המתמשך המלחמה תגיע לאמריקה".
בכך מצטרף בן-לאדן לסדרה ארוכה של מנהיגים ערבים שמצהירים בריש גלי על מדיניותם, לטוב ולרע, רק כדי לזכות בהתעלמות מוחלטת מאלה שההודעות הללו מופנות אליהם.
קדמו לו סדאם חוסיין, שהצהיר במלחמת המפרץ הראשונה כי יפגיז את ישראל בים של אש. אצלנו התעקשו שאין מקום לדאגה. במלחמת המפרץ השנייה הכריז סדאם שאין לו יכולת להפגיז את ישראל - ודייק בדבריו. לא שהוא לא רוצה, הוא לא יכול. אצלנו, כרגיל, ידעו יותר טוב, והכניסו את המדינה לכוננות-על עם ערכות אב"כ בסכומי עתק. גם סאדאת הצהיר הרבה לפני מלחמת יום כיפורים על כוונתו לעשות את כל שנדרש כדי להחזיר את סיני, וכי מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. וכשהוא בא לעשות שלום, היו רבים שהמשיכו לטעון שכוונותיו לא אמיתיות. ומה עם ההצהרות של בשאר אסד על נכונותו לפתוח במו"מ לשלום? שוב אנחנו יודעים יותר טוב?
אנשי מודיעין מעידים שההצהרות של המנהיגים הערבים, דווקא בגלל שהן גלויות לעיני כל, נחשבות בעיני קובעי המדיניות כ"חומר מודיעיני נחות". לדידם, מה שלא הושג במאמצים כבירים, תוך סיכון חיי אדם ובתקציבי עתק, לא באמת שווה. עובדה זו מתחדדת לאור הנטייה הרווחת לראות בכל המנהיגים הערבים שקרנים. מסתבר שדווקא הם מקפידים לפרוס את תפיסת עולמם באופן שיטתי ורהוט בציבור. אבל למי יש סבלנות לקרוא נאום ארוך ומייגע? לא יותר נחמד לקרוא שברי שיחה בין מנהיג ערבי למאהבת שלו?
כדאי לשים לב לתופעה הזו. ההבנה שיש משמעות לחומר הגלוי ולהצהרות של מנהיגים ערב נותנת כלי חזק מאוד לביקורת השלטון בידי האזרחים. אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו להתייחס להצהרות כפי שהן. ללא התחכמויות וללא ייחוס כוונות נסתרות. מי יודע? אולי נעשה פחות טעויות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
