סטיבן, ילד שלי מוצלח

עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי / ביקור חודשי בנמל התעופה / זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול / ממריא דרך דמעה שקופה / אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה ("טרמינל לומינלט", מאיר אריאל).

טום הנקס טרמינל

ב"טרמינל", המבט התרפויטי והמשחרר של הצופה, כרוך בהרפתקאותיו של ויקטור נבורסקי (טום הנקס), אזרחה של קרקוז'יה - מדינה מזרח אירופאית דמיונית - המגיע לביקור בניו-יורק ומגלה לתדהמתו כי מצב חירום שורר במולדתו עקב הפיכה. הסטטוס הבטחוני הרעוע של ארצו  הופך את דרכונו של נברוסקי לחסר ערך, שכן מבחינת הרשויות האמריקניות - המיוצגות כאן בדמותו של פרנק דיקסון (סטנלי טוצ'י), מנהל המבצעים הטכני והקר של נמל התעופה - מולדתו חדלה מלהתקיים, לפחות עד לשלב שבו הסדר יושב על כנו. וכך, גיבור הסרט מוצא את עצמו כלוא בסדקיה של כוס חרס ביורוקרטית קפקאית. מחד, הוא איננו יכול לשוב לארצו, ומאידך, בהעדר תוקף לדרכונו, הוא איננו מורשה לדרוך על אדמה אמריקנית.

וכך מתחילה לה מלחמת התשה בין דיקסון ונבורסקי על אדמת הטרמינל, כשבמהלכה צובר לו התושב הקרקוז'ני חברים רבים בקרב עובדי הנמל ואף מוצא אהבה בדמותה של דיילת מצודדת (קתרין זיטה ג'ונס) ובעלת חיבה לסיפורי נפוליאון וג'וזפין.

כמו ב"תפוס אותי אם תוכל" גם כאן ניתן לזהות את תחביבו החדש של שפילברג, כשהוא נוטל אנקדוטה חדשותית, ששורשיה מצויים בהתרחשות אמיתית (אזרח איראני שנלכד בשדה התעופה בפאריס ומבלה שם מאז מהפיכת חומייני), ומעניק לה טיפול של אגדת ילדים. ההתנהלות הזו גרמה למבקרים רבים בארה"ב להגיב בתרעומת. לטענתם, "טרמינל" עשוי היה להפוך לסאטירה חברתית נוקבת ומבריקה בידיו של במאי ביקורתי יותר. אולם, על-אף חבירתו לסטנלי קובריק ב"A.I אינטליגנציה מלאכותית", שפילברג מעולם לא התיימר להיות קובריק הבא. הוא אולי ניסה ליצור סאטירה מלחמתית בדמות "ד"ר סטריינג'לאב" בסרטו "1941", אך ככל הנראה כשלונה הקופתי של היצירה לימד אותו שסאטירות מבריקות זה קובריק, ומעשיות לילדים ומבוגרים זה שפילברג.

הדרך היחידה ליהנות מ"טרמינל", היא זו שהבמאי הנערץ כופה עלינו מיומו הראשון בתעשייה - לצפות בסרטיו מבעד לפריזמה של ילד מתבגר. נבורסקי הוא הצפרדע שהופך לנסיך או לחלופין סינדרלה שזוכה לרקוד עם הנסיך הלוהט של הממלכה. מי שמתחיל את הסרט בבדידות מוחלטת ובניסיונות הישרדות נואשים שמסומנים בסנדביץ' קרקר רב שכבתי, וזוכה בסיומו לטעום מן התפוח הגדול, ונחשו מה, הוא אפילו לא מורעל.

התחושה הפנטסטית והכמו אגדית מורגשת בכל אחת מהחלטותיו של שפילברג. החל בבחירה לשחזר את נמל התעופה JFK ובכך להידמות לכדור בדולח נוצץ ורב התרחשויות. עבור בפעולת הצילום הקסומה של יאנוש קאמינסקי, שגורם לכל סצינה רומנטית בסרט להיראות כמו תמונת סטילס שוולט דיסני היה מצלם בנשף הסיום של חניכי האנס כריסטיאן אנדרסן (בייחוד זו הכוללת נשיקה לצד מזרקה) וכלה במוזיקה שיצר מלחינו הקבוע, ג'ון וויליאמס, שמבקש, כמעשה החלילן מהמלין, לכשף את הצופה באמצעותה.

גם הופעתם של השחקנים בסרט נוסכת תחושה של "היה היה". טום הנקס איננו נכנע לקונבנציות ההוליוודיות בבואן לתעד תושב זר, ולכן הוא לא מסתפק במבטא עילג שיספק צחוקים נמוכים, כי אם מעניק לו אישיות שנעה בין הממזרי ובין החינני - המגושמות של צ'פלין עם הלב והנשמה התמימה של ג'יימס סטיוארט. סטנלי טוצ'י עושה את מה שהוא יודע טוב מכולם - להיות נבל דיסני אנושי. ומה באשר לזיטה ג'ונס? ובכן, היא העדות הניצחת לכך ש"טרמינל" הוא "פרי טייל" ולא עוד סיפור אמיתי.

1. לפרקים "טרמינל" מרגיש כמו עיבוד מחודש ל"אי.טי", החייזר שנוחת על אדמת ארה'ב והדבר הראשון שהוא מנסה לעשות זה להתקשר הביתה, או במילים אחרות, פון הום, פון הום.

2. הכל טוב ויפה, אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן ששפילברג ישחזר את ימי "מלתעות", ו"שודדי התיבה האבודה".