שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם אתם היפוכונדרים? מבחן עצמי והסברים על התופעה
    אם אתם קוראים על מחלה מסוימת שמעולם לא שמעתם עליה ומיד משוכנעים שחליתם בה. אם אתם הולכים מרופא לרופא ומגיעים למסקנה שמסתירים מכם את האמת על מצבכם הסופני. אם ההתעסקות במחלות – ששום בדיקה מתוחכמת אינה מגלה אצלכם – גוזלת מכם את רוב זמנכם. סימן שאתם היפוכונדרים. החדשות הטובות: טיפול פסיכולוגי יכול לעזור. החדשות הרעות: היפוכונדר אמיתי יסרב ללכת לטיפול נפשי כי הוא משוכנע שהוא באמת חולה
    "אני לא היפוכונדר", אומר רמי (46) בקול עגום. אנחנו יושבים בבית קפה, ובמקום ליהנות מתכולת הצלחת שלפניו הוא בדיכאון, כי לפני כמה שעות הוא גילה גידול מאחורי האוזן. "תראי כמה זה נפוח", הוא מאלץ אותי למשש את האזור. "עכשיו נסי את הצד השני. את מרגישה את ההבדל?".

     

    אני לא מרגישה, אבל הוא מרגיש – וקשה לו. הוא לא יכול להימנע מלגעת שוב ושוב בעורפו. פניו מכורכמות מדאגה. כשיגיע הביתה, יאלץ גם את בני משפחתו 'לבדוק' אותו, ומחר בבוקר ירוץ לרופא. בעוד שבוע או חודש הוא ישכח מהגידול הנוכחי, ואז תצוץ קטסטרופה בריאותית אחרת. וכך, במעגל שאין לו סוף, הוא ינוע ממחלה למחלה, לפעמים מודע לכך שמדובר במחשבת שווא, לפעמים משוכנע שהוא עומד למות, לפעמים קצת מלגלג על עצמו, לפעמים מיוסר מכך שלא מאמינים לו.

     

    בדרך הוא יבקר אצל עוד רופא ועוד רופא. הוא כבר רגיל למבט הנוזף של רופא המשפחה, ששוב שולח אותו לטיפול פסיכולוגי או מציע לו ליטול תרופה אנטי דכאונית, אז הוא עוקף אותו. הוא הולך היישר למומחים. המון כסף הוא מבזבז על שיטוטים חסרי תכלית בין רופאים. חסרי תכלית משום שהוא לא מאמין להם, כי הם לא מאתרים אצלו בעיה גופנית. "הם לא יודעים כלום", הוא אומר.

     

    אותי מטרידה יותר השאלה מה יקרה אם יום אחד הוא יהיה חולה באמת. הרי איש לא יאמין לו, ואולי גם הוא כבר לא יאמין לעצמו. אבל עד אז ימשיך רמי לבזבז ימי עבודה ואנרגיה נפשית אדירה, לכעוס על הקרובים אליו, שלא מתייחסים ברצינות לתלונותיו, לדבר באריכות מייגעת על הסימפטומים שלו עם כל מי שמוכן לשמוע ולחיות בהרגשה שיש לו משהו נורא אבל לא מאתרים אותו, וגרוע מזה – לא מספרים לו.

     

    כמו רמי, גם בני (48) כועס כשאני שואלת אם הוא היפוכונדר. מה זה כועס, רותח. "אני חולה, כי כואב לי", הוא פוסק. "יש לי מחלה פנימית שלא מגלים אותה".

     

    - מה זאת אומרת לא מגלים אותה?

     

    "יש חורים שחורים נוראים ברפואה, מיליון בעיות שלרפואה אין תשובה עליהן, ואם אתה סובל מאחת מהן – משאירים אותך ללא תשובה או מתייגים אותך כהיפוכונדר, מופרע, מתחלה, מתחזה – תקראי לזה איך שאת רוצה. למשל, כל דבר שהרפואה לא יודעת בקשר לאזור הבטן – קוראים לו 'מעי רגיז'. אז או שאתה שוכב מדמם על הרצפה, או שאין לך שום דבר".

     

    - הגזמת, לא?

     

    "לכל אדם שמגדירים כהיפוכונדר יש מיליון דברים לעשות חוץ מאשר לחפש כל היום מזור לכאביו. אבל גם אם הוא רק מדמיין שיש לו כאב או מחלה, הרפואה המודרנית צריכה לדעת לפתור את זה".

     

    - יש פתרונות. יש מרפאות כאב, יש טיפול פסיכולוגי.

     

    "הייתי אצל פסיכיאטר. ישבתי אצלו 50 דקות ודיברתי, ובסוף הוא רשם לי כדורים שאמורים 'להחזיר לי את איכות החיים'. הוא אמר לי שאני סובל מדיכאון ומחרדות. אולי זה נכון, אבל אם כך איך זה שביום שבו אין לי כאבים אני הבנאדם הכי רגוע, הכי נחמד והכי לא בדיכאון בעולם?".

     

    בני לוקח את התרופה האנטי דכאונית כבר חודש. בינתיים הוא לא מרגיש שינוי. חייו לא מתנהלים כשורה: הוא זועם על האנשים סביבו, שאינם מגלים לדעתו אמפתיה כלפיו; הוא כועס על גופו שמשביע אותו מרורים; הוא רוטן על חייו, שאין בהם איכות חיים. בין לבין הוא גם חרד לפרנסתו. "יש שבועות שבהם איכות העבודה שלי יורדת ב-90%, כי הראש שלי עסוק בגוף שלי", הוא מספר. "אני חושש שבסופו של דבר יפטרו אותי". והמשפחה? "אשתי צחקה עלי במשך שנים. אני זוכר שפעם הזעקתי מד"א, והיא המשיכה לראות טלוויזיה. עכשיו התעוררו גם אצלה בעיות רפואיות, ופתאום היא התחילה להבין מה עובר עלי". אבל אם תשאלו את אשתו, "החיים לצידו הם סיוט. פעם זה עוד היה נסבל. לפעמים אפילו צחקנו על זה. עם הזמן החרדה שלו ממחלות הפכה להיות משהו כל כך דרמטי והיסטרי, שאי אפשר להתמודד עם זה בכלל. כל כאב ראש פשוט הופך מיד לגידול ממאיר. תפיחה על העור בגלל עקיצה או פצע היא תמיד מלנומה. היום, כשה'התקף' מתחיל, אני זזה הצידה. אין טעם להגיד לו שאין לו שום דבר.

     

    "לפני כמה שנים נסענו לחו"ל. במשך שלושה ימים הוא הסתגר במלון. היה לו כאב ברום הבטן, והוא היה משוכנע שהוא בעיצומו של התקף לב. הזעקתי רופא, והוא אמר לו שהלב שלו בסדר גמור, אבל הוא לא השתכנע. הכי נורא היה בטיסה חזרה. כדי שהוא באמת לא יקבל התקף לב מחרדה, נתתי לו שני כדורי הרגעה. פשוט כדי שיישן. מאז לא יצאנו ביחד לחופשות".

     

    לא מאמינים לרופאים

     

    היפוכונדריה (מלטינית: היפו – מתחת, כונדריום – קשת הצלעות) היא הפרעה ידועה זה מאות שנים. בעבר השתמשו במושג כדי לתאר תופעות שקשורות באזור הבטן ואינן ניתנות להסבר. היפוכונדריה, על פי המילון, היא "דיכאון נפשי ודכדוך הנובעים מפחד מפני מחלות מדומות".

     

    "היפוכונדריה היא הפרעה נפשית שמתאפיינת בחשש מתמיד מפני מחלות והתעסקות מוגברת בהן", אומר ד"ר צבי פישל, פסיכיאטר בכיר בבית החולים גהה. "ההיפוכונדר עסוק במחשבה טורדנית שיש לו מחלה. הוא מתעסק ללא הרף בסימפטומים שלו, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם דמיוניים, הולך לרופאים, עושה בדיקות יקרות ואפילו מסוכנות – והכל כדי להוכיח שיש לו מחלה שאין לו.

     

    "למשל, כשלאדם רגיל נתפס שריר בצוואר, הוא לכל היותר ייקח כדור לשיכוך הכאב או יסתפק באמבטיה חמה. אם הכאב יימשך, הוא יילך לרופא, וכשזה יאבחן שמדובר בשריר תפוס – הוא יקבל את האבחנה וימשיך הלאה בחייו. היפוכונדר, לעומת זאת, יחשוב: בטח יש לי גידול, מחלת שרירים ניוונית או התקף לב. הוא יהיה מוטרד, ייגש לרופא, לא יקבל את האבחנה שאין לו מחלה חמורה,
    ידרוש בדיקות או הפניה למומחה ועדיין ירגיש רע. הוא יילך מרופא לרופא, אך זה לא ירגיע אותו, כי תמיד יהיה לו ספק. אי אפשר לשכנע אותו שאין לו שום דבר. הוא תמיד יחשוב שאולי דילגו על בדיקות או שלא עשו לו את הבירור הראוי".

     

    ההיפוכונדר האופייני עסוק רוב הזמן באבחון מיחושים בגופו. התיק הרפואי שלו כולל כמות עצומה של תוצאות בדיקות שעבר. כל הזמן כואב לו משהו. הסימפטומים שהוא חש מתאימים כמעט לרוב המחלות. "ההיפוכונדר מבטא מצוקה רגשית דרך הגוף", אומר פרופ' שמואל פניג, מבית החולים שלוותה. "יש הרבה אנשים שזו דרך הביטוי שלהם, אבל בעוד אדם רגיל יהיה מוכן לקבל שכאב גופני שלו מבטא מצוקה לא גופנית, ההיפוכונדר לא יסכים לקבל את האפשרות הזאת. הוא יאמר: אולי לא עשו לי את הבדיקות המתאימות, אולי הרופאים לא יודעים מה יש לי, אולי הרופאים לא רוצים לגלות לי. גם אם מצליחים להפיס את דעתו, הוא יירגע לזמן מה – ואז יחזור עם תלונות חדשות.

     

    "הבעיה היא שהסימפטומים המפושטים והלא ספציפיים שההיפוכונדר מציג בפני הרופא אופייניים להרבה מחלות, כמו מחלות ראומטיות מסוימות או סרטן מסוגים שונים. הרופאים חוששים מתיוג, חוששים לטעות ושולחים אותו לבדיקות, מה שמגביר אצלו את החרדה. כי אם שולחים אותו לבדיקות, בטח יש לו משהו. וככל שהטכנולוגיה הרפואית מתפתחת, תמיד תהיה עוד בדיקה ועוד בדיקה שאפשר לעשות".

     

    - ובאמת, איך הרופא יכול להיות בטוח שלא מדובר בבעיה אמיתית?

     

    פרופ' פניג: "האבחנה שאדם מסוים הוא היפוכונדר מבוססת על היכרות ממושכת איתו. היא לא מתעוררת מיד. לפני הכל ישלול הרופא את קיומה של מחלה גופנית.
    רק אחר כך הוא יברר אם הסימפטום הפיזי מבטא מצוקה נפשית".

     

    ד"ר פישל: "הרופא צריך להתייחס ברצינות לסימפטומים שעליהם מדווח המטופל ולבדוק אם הם מתיישבים עם מחלות מוכרות. לשיתוק, למשל, נלוות חולשת שרירים והפרעות ברפקלסים. אם אדם מתלונן על תחושת שיתוק, והדברים האלה לא נמצאים בבדיקות, אז ניתן לקבוע שהסימפטום הופיע על רקע נפשי.

     

    "הוא הדין לגבי אדם שחושב שיש לו התקף לב. הרי אפשר לשלול את זה בקלות רבה. עם זאת, במחלות חריגות כמו סרטן שלא מתגלה בבדיקות דם או בהדמיה, ייתכן מצב שבו הסימפטומים שמציג המטופל יתאימו גם לחוסר המובהקות של סימפטומים נפשיים. לכן קודם כל צריך לשלול שמדובר במחלה אמיתית המסבירה את הסימפטומים".

     

    כאן אולי המקום לחזור לבני מיודענו. בחודשים האחרונים הוא משוכנע שיש לו משהו בבטן. היא נפוחה, יש לו גזים, וכואב לו. הוא כבר ביקר אצל שבעה גסטרואנטרולוגים, וכולם איבחנו אצלו מעי רגיז. האבחנה הזאת מרגיזה אותו, כי אין דרך לטפל במעי רגיז.

     

    כשהוא לא מבקר אצל רופאים או מדבר על מכאוביו, משוטט בני באתרים רפואיים באינטרנט כדי להשיג מידע שיאפשר לו לאבחן את עצמו. עכשיו הוא משוכנע שיש לו סרטן המעי הגס, לפני חצי שנה זה היה סרטן בראש. בשבוע האחרון הוא 'גילה' מומחה נוסף, בבית חולים מרוחק מאזור מגוריו, וכבר קבע אצלו תור.

     

    - למה אתה ממשיך לרוץ לרופאים, הרי היית כבר אצל שבעה?

     

    "כי יש איקס בדיקות שעוד לא עשו לי ואיקס כיוונים שעוד לא בדקו. עשיתי ביוזמתי קולונוסקופיה וירטואלית, אבל המעי מצופה בשכבות שומן שהצטברו עליו במשך השנים, ואם יש גידול שמתחבא שם, לא תמיד מגלים. יש לי תופעות שמאפיינות גם גידול, אז אולי פיספסו. כל גאוני הרפואה שהלכתי אליהם בילבלו לי את המוח, אבל בשורה התחתונה אין להם בשורה או פתרון לכאבי הבטן שלי".

     

    חוששים מסרטן, ממחלות לב ומאיידס

     

    אף אחד לא ממש יודע מה גורם להיפוכונדריה. "יש תיאוריות גנטיות שאומרות שיש שכיחות גדולה יותר של היפוכונדריה במשפחות מסוימות, ושיש אנשים שסף הרגישות שלהם לכאב נמוך יותר מסיבה מולדת", אומר ד"ר פישל. "תיאוריה אחרת סוברת שהיפוכונדריה נובעת מהאופן שבו התייחסו למחלות במשפחה שבה גדל ההיפוכונדר. אם ילד מקבל אהבה, ביטחון והגנה רק כשהוא חולה, הוא יפתח תפיסה מסוימת של מחלה ושל הרווחים שהוא יכול להשיג.

     

    "יש גם תיאוריה שאומרת שאם אדם חי במשפחה שבה היו מחלות כרוניות עם הרבה התעסקות סביבן, הוא גדל בתחושה שהסבירות שהוא יחלה במחלה מסוג זה יותר גבוהה וייתן למחלות הרבה יותר משקל בחייו.

     

    "הפסיכואנליטיקאים טוענים שהיפוכונדריה היא הסטה של אנרגיה נפשית כמו כעס או רגשי אשמה: במקום להיות מכוונת החוצה – היא מופנית כלפי פנים ובאה לידי ביטוי בסימפטומים גופניים".

     

    - יש טריגרים שיכולים לעורר היפוכונדריה?

     

    פרופ' פניג: "אצל חלק מההיפוכונדרים אתה מגלה מחלה קשה ברקע, בעיקר בילדות: קרוב משפחה שחלה במחלה קשה ולא אובחן בזמן, מוות של אדם קרוב כתוצאה ממחלה קשה, טעות באבחון של מחלה, הסתבכות של מחלה פשוטה יחסית. אם יש לאדם תשתית נפשית שגורמת לו להיות פגיע, הוא לא יעזוב את זה. הוא יחשוב: אולי גם אני חולה? אולי גם במקרה שלי לא מאבחנים את זה?

     

    "וישנם שני זרזים נוספים: אם הסגנון המשפחתי של אדם הוא שתמיד מבטאים מצוקה דרך הגוף – הוא יאמץ את השפה הזאת וכך גם את תפקיד החולה, המטופל. הרווח שלו מכך ברור: הוא מקבל תשומת לב ודאגה ואת היכולת להסיר מעצמו אחריות. אבל צריך להדגיש: ההיפוכונדר אינו מעמיד פנים. הוא באמת מאמין ומרגיש שהוא חולה, והדבר גורם לו סבל רב. הרי המחשבה שיש לך מחלה קשה היא לא משהו שקל לחיות איתו".

     

    - אפשר לצייר פרופיל של היפוכונדר?

     

    "אין דפוס אחד או מאפיין אחד, אבל בדרך כלל מדובר באנשים מאוד עקשנים, בעלי חשיבה נוקשה וקונקרטית, שלא מוכנים להכיר בבעייתיות הנפשית שלהם. הם בוחרים בערוץ הגופני, כי השפה הפסיכולוגית זרה להם לחלוטין והם לא יודעים לבטא מצוקה נפשית בצורה פסיכולוגית".

     

    - אילו מחלות נוטים ההיפוכונדרים לאמץ?

     

    ד"ר פישל: "ההיפוכונדר חושש בעיקר מסרטן, ממחלות לב ומאיידס. בעבר חששו מעגבת ומשחפת".

     

    פרופ' פניג: "יש היום מה שאנחנו מכנים 'איידס פוביה'. איידס הוא מחלה עם המון סימפטומים, לא קל להוכיח את קיומה, ועובר זמן מההדבקה ועד שאפשר לאבחן אותה. הבדיקות בדרך כלל שליליות, אבל זה לא מוחלט, כי אולי לא עבר מספיק זמן מההדבקה.

     

    "היה אצלי בטיפול בחור שעמד להינשא והלך עם חבריו למופע מין שבו צעירות חשופות מתחככות בצופים. לא היה שום סיכוי שהוא יידבק במחלת מין, אבל הוא היה משוכנע שהוא נדבק באיידס. זה נבע כמובן מרגשי אשמה. במצב של חרדה או של מתח עלולה מחשבת השווא הזאת להתעורר אצלו שוב".

     

    - מי סובל יותר מהיפוכונדריה, נשים או גברים?

     

    "בניגוד לסטריאוטיפים, השכיחות זהה אצל שני המינים".

     

    כשהסימפטומים לא ממוקדים

     

    על פי מחקר אמריקאי משנת 2001, 4%-7% מהאוכלוסייה לוקים בהיפוכונדריה. ד"ר שמואל גבעון, מומחה לרפואת משפחה בשירותי בריאות כללית, מעריך ששיעור ההיפוכונדרים מכלל מטופליו נע בין 10% ל-20%.

     

    "ההיפוכונדרים עסוקים יותר ממטופלים אחרים בפעילות הגוף, מבטאים חשש מהתהוות של מחלה או ממחלה ומפרשים לא נכון תסמינים פיזיים שגרתיים", הוא אומר. "הם מגיבים בחרדה על תופעות שאדם רגיל יחיה איתן ואפילו לא ישים לב לקיומן, כמו גזים, דופק מואץ, הזעה, גלי חום וכדומה.

     

    "מה שמאפיין את ההיפוכונדר הוא שאת הסימפטומים שלו קשה למקד למערכת אחת. ברפואה ראשונית, בניגוד לרפואה מייעצת, החולה שם על השולחן שק של חול, שמתפזר לכל העברים, ואני צריך לשבץ את זה בקוביות או במשבצות של רפואה מבדלת. אנחנו מנסים לעשות סינתזה ולמקד את התלונות למערכת מסוימת, שלפיה אנחנו יכולים לבצע אבחנה ולהציע טיפול בכיוון מסוים או משוער.

     

    "ההיפוכונדר מתלונן על תסמינים שקשה מאוד לקשר ביניהם מבחינה פיזיולוגית. אף שהוא נוטה לתאר את התסמינים שלו בצורה מאוד מפורטת ומדוקדקת, הם לא מתארגנים למערכת ספציפית אחת, שממנה אפשר לומר: זו בסבירות גבוהה בעיה במערכת העיכול, בלב וכדומה.

     

    "ההיפוכונדר גורם לרופא המשפחה בעיה, כי הוא נותן המון מידע, אבל הבדיקות שלו תקינות. ואז הרופא הנבוך אומר: אולי אני לא בסדר, אולי אני מפספס משהו. רופא שלא מכיר את ההיפוכונדר או לא מזהה את בעייתו ישלח אותו לבדיקות דם, להדמיות, לרפואה מייעצת, וזה יוצר עומס מיותר על המערכת. החוכמה היא לזהות את ההיפוכונדר ולא לשלוח אותו לבדיקות או להתייעצויות מיותרות".

     

    - מתי אתה מגדיר מטופל כהיפוכונדר?

     

    "כאשר התסמינים נמשכים שישה חודשים או יותר, ואני לא יכול לייחס אותם לבעיה פיזית או לבעיה נפשית כמו דיכאון או מחלה פסיכיאטרית אחרת. המהלך הוא כרוני. גם אם תצליח לשכנע את ההיפוכונדר שכרגע הוא בריא, הוא יופיע שוב עם תלונות אחרות. זה בא בגלים, עם עליות וירידות, לאורך שנים. כמו כן, אם אגיד להיפוכונדר שאין לו בעיה פיזית, הוא כמעט אף פעם לא יקבל את האבחנה. הוא יילך לעשרה רופאים אחרים כדי לקבל חוות דעת נוספות".

     

    - איך רופא המשפחה מטפל בהיפוכונדר? מה הוא יכול להציע לו?

     

    "ראשית, צריך לבדוק אותו ברצינות, כפי שבודקים כל חולה אחר. אסור להיתפס למחשבה שלא צריך להתייחס לתלונותיו בכובד ראש. שנית, צריך להתייחס אליו באמפתיה. לא לבטל את תלונותיו, לא לגרום לו להרגיש שהוא מבלבל את המוח, לתת לו תחושה שמאמינים לו ולא חושבים שהוא מרמה או מתחזה. במקביל צריך לדעת לחסום בדיקות מיותרות, אף שהוא דורש אותן.

     

    "את המקרים הקשים צריך רופא המשפחה לנתב לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. אנחנו מציעים לסובלים מהיפוכונדריה טיפול תרופתי אנטי דכאוני, אבל לפני כן צריך המטופל להכיר בעובדה שיש לו בעיה נפשית ולא גופנית. חשוב להציע את זה בזמן הנכון, אחרי שהושג מצב של שיתוף פעולה עם המטופל. הוא צריך להרגיש שאתה איתו ולא נגדו".

     

    מסרבים ללכת לטיפול נפשי

     

    במאמר שפורסם לפני כמה שנים ב'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין' ציין ד"ר ארתור ברסקי, פסיכיאטר בכיר בבית החולים בריגהם אנד ווימן בבוסטון, שההיפוכונדרים מהווים נטל כבד על מערכת הבריאות. "מאוד יקר לטפל בהם", כתב ד"ר ברסקי. "הם משתמשים בכמות לא פרופורציונלית של שירותים רפואיים, אף שזה כלל לא מועיל להם.

     

    "הבעיה היא שהיפוכונדריה נחשבת להפרעה נפשית, אבל פסיכיאטרים כמעט לא נתקלים במטופלים שסובלים ממנה. מנקודת המבט של ההיפוכונדרים, הבעיות שלהם הן עניין פיזיולוגי. בדרך כלל הם מסרבים בתוקף ללכת למומחה לבריאות הנפש כאשר הרופא שלהם מציע את זה, כי מבחינתם זה כמו להודות בכך שהם ממציאים את התחלואים שלהם".

     

    "היפוכונדריה הופכת למחלה כאשר היא גורמת לאדם הפרעה בתפקוד היומיומי או במיצוי הפוטנציאל שלו", אומר פרופ' פניג. "הבעיה היא שגם במקרה כזה להיפוכונדר נורא קשה להגיע לטיפול. בתוך תוכו הוא לא מוכן לקבל שהוא סובל מהפרעה נפשית. הוא יסכים לקבל כל טיפול, למעט טיפול נפשי. במקרים רבים ההיפוכונדר בטוח שהמערכת נגדו. יש לו משהו, ולא מטפלים בו. מגיע לו, ולא נו תנים לו. לכן קשה להוביל אותו לערוץ הנפשי".

     

    במאמר מקיף על היפוכונדריה, שהתפרסם באתר בית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, טוענים החוקרים שאם ההיפוכונדר מסרב ללכת לטיפול, ייתכן שפגישות קצרות וקבועות עם רופא המשפחה, שבמהלכן יזכו תלונותיו הגופניות ליחס רציני, יסייעו לשכך את חרדותיו. "אם הרופא ינסה להגביל את מגעיו עם הפציינט וישלח אותו לדרכו בלי להתייחס אליו ברצינות, סביר שחרדתו של ההיפוכונדר רק תחמיר.

     

    "תרפיסט מבין יכול לעזור להיפוכונדר – לא לרפא את הסימפטומים, אלא להתמודד איתם. רופאים ותרפיסטים צריכים להתייחס לסימפטומים הגופניים ברצינות, משום שהם אמיתיים. בעיותיו של ההיפוכונדר יכולות להיות מטופלות על ידי צוות של מומחי רפואה ובריאות הנפש, שעובדים בשיתוף פעולה. המטרה של סידור כזה היא לשמור על גישה רצינית ומכובדת לתלונות הרפואיות, להימנע מבדיקות ומטיפולים רפואיים מיותרים ולפעמים מסוכנים, ולספק תמיכה בהתמודדות עם מחלה כרונית אמיתית".

     

    סיפור של ריפוי

     

    רבים מההיפוכונדרים, אומר פרופ' פניג, מוצאים עזרה ברפואה האלטרנטיבית. "הפסיכולוג יאמר להיפוכונדר: 'אתה בדיכאון'. הרופא יאמר לו: 'אין לך כלום'. הרפואה האלטרנטיבית מחבקת אותו. הרבה אנשים כאלה ימצאו בה תמיכה, תשובה, אולי גם מזור".

     

    אורית, צעירה בסוף שנות ה-20 לחייה, מכירה את זה מקרוב. היא טופלה אצל עשרות מטפלים אלטרנטיביים, עשתה יוגה, מדיטציה, דיקור סיני, שיאצו, שיטת אלכסנדר ועוד ועוד. זה עזר להרגיע מעט את הסימפטומים, אבל רק לטווח הקצר.

     

    "אבא שלי נפטר מדום לב בגיל צעיר יחסית", היא מספרת. "זה קרה בבית ומול עיני כל בני המשפחה והשפיע על כולנו לאורך זמן. אצלי התפתח חשש נורא מפני מחלות. אימצתי כמעט כל מחלה קשה ששמעתי עליה. אם מישהו דיבר בנוכחותי על מחלה מסוימת, אחר כך התחלתי לחשוב שאולי גם אני חולה בה. קראתי כל ספר רפואי שנתקלתי בו. חיפשתי כל הזמן עוד ועוד מידע על מחלות.

     

    "נורא התביישתי במה שהרגשתי. עם חברות לא יכולתי לדבר על זה, אמא שלי פטרה אותי במשפטים כמו 'זה רק בראש שלך', ורופא המשפחה טען שנערה בגילי צריכה לצאת לבלות ולא להתעסק במחלות דמיוניות. עם הזמן גם התחלתי לצרוך כמויות ענקיות של משככי כאבים. בשלב מסוים הבינה אמא שלי שאני מתמכרת לכדורים ולקחה אותי לפסיכולוג. אחרי שלוש פגישות ברחתי משם. לא הייתי בשלה להתמודד עם האמת.

     

    "בצבא התייחסו אלי כאל מתחזה. פשוט לא האמינו לתלונות שלי. מתישהו הפסקתי ללכת לרופאים, הפסקתי לדבר על זה, אבל המחשבות רדפו אותי כל הזמן. למשל, נפלתי ונפצעתי – הייתי בטוחה שבמקום הפציעה מתפתח זיהום קטלני. חליתי בשפעת, השתעלתי נורא – וחשבתי שהתפתחה אצלי נפחת ריאות. המחשבות שיגעו אותי. לא הצלחתי לתפקד. בעיני עצמי הייתי אדם חולה, שאיש לא מבין אותו ואיש לא יכול לעזור לו. היום זה נשמע גם לי מוזר, אבל במשך שנים אלה היו החיים שלי.

     

    "בסופו של דבר, אחרי שמיציתי את כל האפשרויות האחרות, הבנתי שאם לא אלך לטיפול נפשי, תמיד אהיה היפוכונדרית. היום, שנתיים אחרי, אני אדם חדש. אני מבינה למה החרדה ניהלה אותי. אני יודעת שלא בהכרח אמות צעירה כמו אבא שלי. אני יודעת שאני בריאה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים