אנטליה, גם כן דיל

האמא היתה כבר מיואשת. הנה נכנסים לזיעה של אוגוסט, ולא נמצא שום יעד מרנין להחליף את האוויר שעולה כאן בלהבות, תרתי משמע. כבר שבועיים שמדי בוקר היא חורשת את המודעות של הרגע האחרון למיניהן ולא מוצאת שום דבר שיגרום לה להתאמץ עד כדי לקיחת שפופרת הטלפון.

ואז, קרה הדיל. עיניה נחו על מודעה של 'אשת טורס' - בעוד יומיים– ארבעה-לילות-ארבעה-כוכבים-חצי-פנסיון- אנטליה 275 דולר. מיהרה לצלצל, נענתה על ידי אושרית, שהמליצה על מלון בשם גרידה-סיטי בחום רב, אבל הודתה שלא היתה בו ("לקוחות אמרו שהיה יופי"). עכשיו נותר רק לשכנע את הילד, שכבר הפך נער (14+), שיסכים לבוא עם אמא שכל משאלתה היא ל-נוח, כלומר לשבת בצל על שפת הבריכה ולקרוא ספרים. הילד הסכים מיד. מן הסתם היה לו ברור שהיא לא ת-נוח.

והרי הדיל. יום לפני הטיסה התברר שהיא הוקדמה בכמה שעות ותהיה בצהריים, יופי. אבל כשהגענו לשדה התעופה היא הלכה ונדחתה בפסקי זמן קצרים ומרובים עד שהגיעה, נכון, לשעה המקורית.

הטיסה, שהיתה קצרה להפליא, עברה על האמא בניסיונות לדלות מזיכרונה את פרצופה המטושטש של אנטליה שהיא זוכרת, מביקורה בה לפני עשרים שנה (מלון וחצי, עיר עתיקה ומפל). לתדהמתה עם הנחיתה לא היה גבול – שדה תעופה גדול ונוצץ, עשרות טיסות נוחתות בזו אחר זו, והישראלים כמובן הם היחידים שעוברים את הקו הצהוב בו ממתינים לביקורת הגבולות. ביציאה – הלם נוסף: עשרות רבות של שלטים מתנפנפים של חברות המצפות עם עשרות אוטובוסים לזרם התיירים השוצף מפתח בית הנתיבות.

והנה הפגישה עם המתאם הישראלי, שיחד עם תדרוך סטנדרטי, דוחף ליד הצעות טיולים בעברית, עם הדרכה בעברית. והנה המלון. קטן. מאוד לא דומה לצילומים המרהיבים שבאתר האינטרנט על שמו. השעה שש בערב, והחדר שלנו, כמובן, לא מוכן. בקבוק קטן של מים בלובי עולה 16 שקלים. יופי טורקיה. ארץ הקניות הזולות. החדר שהתפנה היה מאכזב. אין מרפסת, אין מקום לתלות בגד ים, מגבת רטובה. אין בחדר האמבטיה מדף ראוי לשמו להניח עליו אפילו קוסמטיקה אלמנטרית למתכוונים, כזכור, לשבת בצל.

לבשנו בגדי ים - להגשים חלום רטוב - וירדנו לבריכה. האמא עם ספר, הילד עם מזרון, כדי לפתח את הספורט האהוב עליו – לזרוק את המזרון

כמה שיותר רחוק משפת הבריכה, לזנק עליו בעמידה, ולשמור על שיווי משקל.

האמא שמחה בחלקה. האור היפה של השקיעה על ההרים הגבוהים מסביב מיד הבהיר לה שהיא אכן התרחקה מארץ הקודש. אבל, בעודה משתפת את הילד הקופץ בחוויה, הוא שמח לגלות בין גדר המלון לבין ההרים גאה ונישא את הסמל של מקדונלד'ס. אהה. הצטחקה לה האמא בחדווה, הפעם היא תצליח לעקוף את החרפה הזאת. הרי בפנינו חצי פנסיון, וחוץ מזה – טורקיה ידועה בשווארמות הכבש המופלאות שלה.

ואז מתרחש לנגד עיניה פלא נוסף: בדיוק היכן שבחרה לשבת, מתבצעת קבוצת פקודות. כלומר, ישראלי ותיק קולט טריים בתדרוך מפורט. הפעם מדובר ביס"מניק מירושלים שהתפנה באיחור של שנה לחוג את ירח הדבש. הם חוזרים מחר בבוקר, וצברו ניסיון יקר מפז של שבוע. והרי החדשות: האוכל במלון מחורבן. המחירים יקרים להחריד. הטורקים מסרבים להבחין בין יורו לדולר. התיירים הגרמנים העשירים קלקלו את הסוחרים. המנות במקדונלדס זעירות, לא כדאי לקחת את הטיולים של הישראלים כי הם יקרים פי שניים, ומקבלים בהם בדיוק מה שמציעים הטיולים שמזמינים דרך המלון.

נוסעים על גז

וכך התגבשה לה חבורה קטנה – האמא, הילד, וזוג צעיר ונחמד (הוא דוור והיא גננת) עם היס"מניק וזוגתו, לסיור היכרות מעמיק עם

מכמני אנטליה, אחרי ארוחת הערב במלון, שהיתה, אבוי, בדיוק כמו בקבוצת הפקודות. הדיוק בתיאור של היס"מניק גרם לטריים למהר ולהירשם למחרת לטיול הג'יפים (25 דולר במקום 40 אצל הישראלים), ותוך ניצול מלא של ההדרכה המשובחת, לנסוע בלילה בחשמלית למרכז העיר, שם קיבלנו סיור מפורט בעיר העתיקה, שהסתיים בשיט סימפטי ביאכטה שארך כשעה לאורך החופים היפים של העיר. (עמדנו על המקח: שלושה דולר לאדם, במקום עשרים, שדרשו הבעלים בהתחלה).

למחרת יצאנו האמא והילד, הזוג הנחמד א"ע, וזוג סטודנטים מרוסיה לטיול ג'יפים כמומלץ. זה היה לנדרובר ישן, בצבע תכול, וליד ההגה – גאליפ – טטרי שתקן, עם עיניים מלוכסנות בצבע הג'יפ, ושפם גדול, שגרם לו להיראות זועף על לא עוול בכפו. האמת? היתה לו מיד סיבה – נסיעה קצרה איתנו והתברר לו שהלכו הברקסים. נסענו למוסך, חצי שעה הלכה, ואנחנו ממשיכים. האמא מבחינה בריח מיוחד באוויר ובצבע הלבן באמת של הבתים. בירור קצר העלה, שבאנטליה נוסעים על גז. איזה יופי. כמה נעים לראות כבישים ובתים בלי השכבה העבה של הפיח.

הג'יפ התכול, מתברר, הוא סרח העודף של חברת הטיולים שהתחברנו אליה. הוא גם לא עובר את החמישים קמ"ש, ונחנק למוות בכבישים בין עירוניים.

מה שטוב, שהצלחנו לא להתרגז, גם כי לא היה בפני מי. בדרך, בעיירה קטנה ונחמדה, עצר גאליפ ברחוב הראשי לשתיית תה. מסביבנו בתי קפה הומי גברים משחקי שש- בש, שלא הרימו את הראש מרוב מתח. ואנחנו קיבלנו כנהג את ילמז, בעל בית התה, במקום הטטרי שעבר לשבת לצדו. ילמז, מתברר, נהג מדהים. מכיר את השטח בעל פה, ומתמרן עם התכול בלי בעיות, ועוד צוחק כמי שנתבלעה דעתו. ואכן, מיד הענקנו בחיבה את התואר "המשוגע". הרבה בטרם ידענו עד כמה.