סוד צבאי

שני בחורים ישראלים - מכנסי שלושת-רבעי בצבעים פלורוסנטים, גופיות מיקרוסקופיות, שיער ארוך ופראי - יושבים בבית צ'אי על החוף, מקטרת השלום מעלת העשן עוברת ביניהם, והם צוחקים כל-כך, ולפיכך משתעלים כל-כך, שאני חוששת שאצטרך למצוא להם מכונת חמצן (דבר קשה עד בלתי אפשרי, לדעתי). לידם יושב איש הודי במכנסי גברדין וחולצת כפתורים סגולה, שעון רולקס על ידו, והוא אינו נראה משועשע. אני לא אוהבת לבזבז הזדמנויות טובות לדחוף את האף, ומיד מתיישבת לידם.  

"את יודעת מה אחינו מבומבי סיפר לנו עכשיו?" מנדב אחד, בעברית, מנסה לרגע להירגע, "הוא שאל אותנו אם אנחנו שמחים לשיתוף הפעולה בין הצבא ההודי והישראלי".  

"ואתם צוחקים כי אתם בכל מקרה לא אוהבים אף צבא?" אני מנחשת, ומנסה תוך כדי כך לשדר אמפטיה לבחור מבומבי, עד שיתבררו העניינים.

"לא, זה לא זה, אחותי", אומר השני, ממלא את ריאותיו ומשתעל, "זה פשוט שהוא טוען שזה הצבא ההודי שרוצה לעזור לצבא הישראלי - באימונים, בידע, במודיעין ובמורל".

"וזה מצחיק משום ש...?" אני שואלת, מחייכת אל הבחור שמנסה לחייך בחזרה.

"מה כבר יש לפישרים האלה ללמד אותנו?" מסכם הראשון את הבדיחה, ולאחר כמה צחוקים נוספים מחליפים את הנושא לחוק החדש נגד מסיבות הטראנס ותוכניותיו החתרניות של מטה המאבק. 

אני פונה לבומבייקאר (כינוי למישהו מבומבי), מאסטרנט במדעי הגרעין שבא לכאן לחופשה. הוא מראה לי את העמוד הראשי של העיתון, ובו ידיעה על ביקורו של מפקד חיל-האוויר ההודי, שריניוואספוראם קרישנהסוואמי, בישראל. "אני מרוצה מאוד מהקשר עם ישראל", אמר המפקד לסוכנות הידיעות ההודית.  "המיכשור ושיטות האימון של ישראל מיוחדים ויעילים מבחינת העלויות. הפוקוס שלנו פה היום הוא פחות על טכנולוגיה. יש לנו מספיק מיכשור, מספיק יכולות ומספיק טכנולוגיה. כמפקד חיל-האוויר אני מקבל השראה ולומד מאיך שאחרים מנהלים את כוחותיהם". 

אני מחזירה למדען הגרעיני המתלמד את העיתון.

פגישה עם מהנדסים מסתוריים

לפני שנה מצאתי את עצמי לגמרי במקרה בלובי של מלון מפואר מאוד באיזור תיירים מפורסם.

נדדתי קצת דרומה על חוף נידח, ופתאום המלון היה שם. נכנסתי אליו ומיד התהפנטתי. לא זכרתי שפאר כזה קיים בעולמנו. והנה, בעודי כבחלום, חבורה של גברים בגיל העמידה ירדה בגרם המדרגות הרחב, כולו שיש לבן ומהגוני. מלבושם, מהתסרוקות שלהם, מהעטים בכיסים, לא היה לי ספק שהם מהנדסים. כששמעתי אותם מדברים עברית, החלטתי לא לבזבז את ההזדמנות לדחוף את האף ונעמדתי מולם עם דרישה מנומסת לדעת את סיבת הימצאותם בחלק נידח זה של עולמנו.

"אנחנו מהתעשייה האווירית", ענו והמיסו לבי. "אבי ז"ל עבד בתעשייה האווירית", אני אומרת להם, וכשהם לא מבינים שזו סיבה מספקת לאמץ אותי מיד כבת אבודה ולהזמין אותי לארוחת ערב יקרה סביב בריכת הדגים הטרופיים, או לפחות לקפה ועוגה, אני אומרת שוב, מרגישה באמת כבת 14 לכל היותר: "אבי ז"ל עבד בתעשייה האווירית. אני בת של מהנדס. אתם מזכירים לי אותו".

אין מה לומר, זה ריגש אותם. מאוד. "ומה, את חיה פה?" שאלו, ובלשונם ה'פה' נשמע כמו סיביר, או כלא תל-מונד, או גן-חיות, או עזה. "מה אבא שלך היה אומר על חייך פה במקום כזה?" אחד שואל אותי. אני ממלמלת משהו. "תגידי, מיידלע", שאל אותי בכיר החבורה, "איפה אפשר לראות כאן משהו מעניין? אנחנו מתים משעמום".

"מתים משעמום? כאן?" לא ברור איך זה יכול להיות. אני מצווה עליהם להוציא מחברות ומכתיבה להם שלל הצעות, כולל שיט קרוקודילים, הפלגת דולפינים, קונצרט של מוסיקה וריקוד הודי קלסי ושוק לילה של הפריקים. הם רושמים, אבל בלי התלהבות. רק אחד מהם, צעיר מכולם בכמה עשורים עם קוקו ארוך מאחור, לוקח אותי במידה כלשהי של רצינות.  

"אנחנו לא מסירים עיניים ממנו", צוחקים המבוגרים יותר, שלא יברח לנו לחפש קצת אקשן בחופים. אני מזמינה אותו מיד לבוא איתי לטייל, והוא רוצה להיענות, אבל בסוף, בתחושת פיספוס (כך נדמה לי), הוא מסרב בנימוס.

אני שואלת למה הם כאן ועל איזה פרויקט הם עובדים. "עוד כמה ימים תקראי על זה בעיתון", הם עונים. "באיזה עיתון?" אני מתעקשת, והם כבר ממשיכים בדרכם, "בכל העיתונים", הם עונים, ואז הם אינם, ואני שם לבד.

ימים רבים אני דואגת למצוא עיתון כל יום, מדפדפת בחרדה ובהתרגשות. מחד, אני רוצה למצוא ידיעה מרגשת על פרויקט חדש בין ישראל להודו ולדעת שגם אני קשורה, אפילו באופן זערורי, לעניין. מאידך, אני חוששת שפיספסתי את סקופ חיי, ואני קצת שמחה שהימים עוברים והתעשייה האווירית לישראל לא מוזכרת, אפילו לא ברמז, בעיתונות המקומית.

דורות של לוחמים

והנה היום, שחור על גבי לבן, ב'הינדוסטאן טיימס': "לפני כשנה ישראל, רוסיה והודו חתמו על עיסקת אייוואקס פאלקון בשלושה מיליארד דולר". אני לא בדיוק מבינה את הכוונה, אבל ברור לי שחבריי המהנדסים היו קשורים, אפילו באופן זערורי, לעסקה הזו.

"אתם הייתם בצבא?" שואל אותנו המאסטרנט מבומבי.

"אחי, אבא שלי המציא את הצבא", עונה לו בחורנו הגיבור. "ואתה?"

"אני לא", עונה ההודי, "אבל אבי היה מפקד בחיל-השריון. הוא נהרג במלחמת קרג'יל וקיבל שישה אותות גבורה, חלקם לאחר מותו. אני צאצא לקסטת הלוחמים, הראג'פוט. המשפחה שלי השתתפה בכל המלחמות והקרבות של הודו, מתחילת הזמן".

ואז הוא פונה אלי: "זה טוב, לא, שיתוף הפעולה בין הודו וישראל?" אני עונה לו ששיתוף פעולה מוצא חן בעיני מאוד, ושאין שמחה ממני על חברות הדוקה בין הודו לישראל, אבל שמטוסי קרב וצבאות וטכנולוגיית הריגה לא ממש מדברים אלי.

"משאירה את העבודה למישהו אחר, אה?" שאל, חייך והזמין אותי לקפה ועוגה, אבל סירבתי בנימוס. האחים לידי העבירו לי את המקטרת, אבל גם להם סירבתי בנימוס. לא ידעתי לאן להמשיך אז המשכתי לשבת, בשולחן קטן בצד, עד סוף השקיעה.