מורדות החרמון: מבחן המלח של השייח

לא היה מי שהעפיל אל קלעת נמרוד, המתנשאת על גבעה בולטת בתחתיתו של החרמון, מעל עמק חולה ומקורות הירדן, ולא נתן צל לגופו ומרגוע לנשמתו בסתר חורשת האלונים הנהדרת של שייח עת'מאן אלח'זורי.

אותו שייח, קדוש לדרוזים - ובעצם לכל מי שכיתת רגליו שם בסביבה - נודע בשער בת רבים כמי שבחייו, לפני כ-900 שנה, היה רודף שלום עד כלות כוחו. מספרים עליו שהיה יושב בעיקול הדרך (היום, הכביש העולה אל המצודה ואל נוה אטי"ב) ושקית של מלח-ים גס בידו. משהיה עובר במקום הלך או רוכב, היה עוצרו בנימוס אך בתקיפות ומנהל עמו דו-שיח, שהיה בוודאי נשמע כך: 

- שלום סבא.

- לאן פניך יא עובר אורח?

- לדמשק סבא'לה. רוצה טרמפ?

- תודה חביבי. אינני רוצה טרמפ.

- אולי אתה צמא, או רעב כאן בשמש?

- לא, לא. אני רוצה רק לשאול כמה שאלות.

- למה, סבא'לה, מה קרה? אתה ממס הכנסה או משהו?

- לא, מה פתאום? סתם כך, כמה שאלות בענייני שלום או ריב עם...

- סבא'לה, תעשה טובה, למה לא תרד לבניאס, תאכל משהו, תתפרפש במים, תסתכל על היהודיות שבאות שם חצי ערומות...

- לא, לא צריך. אני ממש רק שאלות קטנות, וכבר אני עוזב אותך.

- תגיד לי, אתה ממשרד החוץ או מהשב"כ? זוז כבר ותן לעבור, יא נודניק. מחכים לי ואין לי זמן לשטויות שלך.

כאן בדרך כלל היה השייח מתעצבן או נעלב וזורק חופן מלח מהשקית אל עיניו של הקורבן התורן. אם קלע טוב וסימא את עיניו של אותו אומלל, סביר להניח שהלה לא היה מוצא את ידיו ורגליו במשך כמה זמן. זה הספיק לעת'מאן אלח'זורי הטרחן לשאת רגליו במורד ולמלמל אל זקנו המדובלל מילים והגאים שרק הוא הבין.

אם, אבל, לא צלף הזקן אל עיני קורבנו, היה ההוא בוודאי מרים את רגליו ומסתלק מן המקום מהר, כדי לא להמשיך ולהסתבך עם התמהוני. בימי הביניים היה המזרח התיכון מלא מוזרים, ואף פעם לא היה אפשר לבטוח במאת האחוזים שמפגש אקראי וחסר חשיבות עם נודניק מקומי לא יהפוך לסכסוך אלים ורב משתתפים, עד כדי הפגנה או אפילו התנגשות עם כוחות הביטחון. 

מן האירועים האלה קל היה להמציא את הסיפור על שייח עת'מאן אלח'זורי, שהיה "בוחן" את ההולכים: מי שפניו לשלום לא היה נפגע מן המלח ועושה את דרכו הלאה בביטחה, ומי שפניו לרע היה מסתמא מן המלח ומאבד את כיוון דרכו.

"המצמצם את עיניו"

בין אם המעשייה הזו נכונה ובין אם לאו, זכינו היום ש"קברו" של השייח נמצא בצל חורשת עצי אלון ענקיים בחרמון - 73 עצי אלון-מצוי רחבי צמרת, מסוקסים ומעוררי כבוד, מהם זקנים יותר מהסיפור וחלק מהם גדולים כל כך שכדי להקיף את גזעם יש לגייס ארבעה-חמישה אנשים שיעמדו בפישוט ידיים. 

אין איש בכפרי הסביבה שיעז לכרות עץ מעצי החורשה או אפילו לעשות שימוש בזרדים היבשים שנושרים אל הקרקע. רוחו הזועמת של הקדוש תפגע במקרה זה בעבריין ותיפרע ממנו בשנת לילו, וייתכן אף שהחוליגן לא יקום משנתו אל הבוקר.

בית הקבר שבצל החורשה הוא מקום תפילה לחכמים ואתר תחינה להדיוטות. חניון הוכשר בשולי החורשה על ידי הקרן הקיימת לישראל ונקרא על שמו של נ. אלכסנדרון ז"ל, מי שהיה פקיד בכיר בה ויזם את פריצת הדרך מבניאס לקלעת נמרוד. בשוליה האחרים של החורשה, שמפאתיה נשקפים נופיו הירוקים-כחלחלים של עמק חולה, הוכשר אתר הנצחה לנופלי סיירת אגוז. כך נכרכו בכפיפה אחת אתרים קדושים, איומים ונכאים, כל אתר עם מטענו וטעמיו.

במרחק של פסיעה מחורשת האלונים העתיקים מתחתר כבסכין ואדי ח'זורי. בראשו גשרון אבן קטן מהתקופה הצלבנית כנראה. הוא מסייע להולכים אל המעיין הקטן, עין א-דפיין, ולטחנת הקמח הסמוכה. זוהי גם הכניסה לנחל ח'זורי, שהוא מלא מים בחורף ואף לעתים בימי הקיץ. המעבר בו קשה בשל הבולדרים הענקיים הפזורים במהומה חסרת סדר באפיקו ומדרגות סלע מטרידות את ההולכים בו. משום יופיו של הנחל, העמוס בחורש עשיר, ראוי הוא לכל מאמץ. 

משום מה, אגב, החליטו מגיירי המפה להפוך את השם המקורי ח'זורי, שפירושו הוא "המצמצם את עיניו", או גם "המאיים", ל"חזור", כאילו מישהו חזר כאן בתשובה או מחזר על הפתחים. לא ברור. למרבה השמחה, שם המעיין הקטן, א-דפיין, טרם עבר את שלב הזיקפה הלאומית שלנו, כי מן הסתם היו מתעלמים ממשמעותו - "הנחבא", "הנסתר" - ומצמידים לו שם עברי מצלצל וסר מתוכן.

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים חרמון, גולן ועמק חולה (מס' 1). כל כלי רכב יכול להגיע אל המקום בכביש העולה מהבניאס לנווה אטיב (מס' 989).