סוף עונת הצנצנות

אני מנסה להיזכר מתי החל הקירקוש. זה היה מתישהו בשלהי יוני, כשחברותי החלו לעוט על צנצנות ריקות של 'נוטלה' שחיסל מון-שרי, התעניינו כמה גרגרים נותרו בצנצנת של "הקפה האמריקאי הזה שאת שותה" ובסוף הארוחה שאלו אותי אם אני זקוקה לצנצנת החמוצים שאו-טו-טו נגמרים ואם לא איכפת לי, בבקשה, להעביר אותם למיכל פסלטיק. הבהלה לזכוכית פשתה בכל, וערימות צנצנות מכל הסוגים והגדלים נערמו להן בפינות המטבחים, שנראו כנקודות איסוף של פסולת זכוכית למחזור.

"הכי חשוב", אומרת לי סברינה, נציגת סיציליה בגולה הטוסקנית, "שהצנצנת תהייה אטומה. שהמכסה יתאים בדיוק, ועדיף שיהיה ממתכת. ככה לא תהייה בעייה בהרתחה". באותה נשימה היא מתעניינת אם כבר החל הקטיף על גבעת עצי הפרי שלנו, ואם העגבניות השנה עלו יפה. ריח של קנוניה עולה באפי. ממתי היא מתעניינת בתפוקה לדונם של העגבניות? וממתי היא עוקבת אחר הנעשה בפטוריה? פתאום אני נזכרת בכל הצנצנות המלאות שפיארו את מטבחה בתחילת החורף, ובפקורינו-סרדו בריבת אפרסקים, ואז יורד לי האסימון.

לא רק סברינה, תושבי העמק כולו נמצאים במצוד אחר משמשים, אגסים, שזיפים, אפרסקים, תאנים ובעיקר עגבניות. בעלי המטעים והשדות הופכים ליקירי הכפר. סוף עונת המלפפונים היא שעתם הגדולה: כולם ממתינים למעשר, לאותה תנובה שלא תימכר לשוק הסיטונאי, ותמצא את דרכה לצנצנות שנערמו במטבח. הארגז שמריו משאיר לנו ליד הדלת האחורית עמוס תאנים סגולות ובשלות. לליו, מצידו, מנווט את הטרקטור לאחור ומנסה להתגבר על רעש המנוע, "תבואי מהר, יש עגבניות טריות". אני חוזרת הביתה עם ארגז עגבניות, ועם קילוגרמים רבים של פרי שזה עתה נקטף.

תפוחי אדמה בפולניה, פומרולה באיטליה

חמישים שנה אחרי שסבתא שלי מילאה את האסם הפולני שלה בתפוחי אדמה לקראת החורף, אני מוצאת את עצמי באותה תנוחה, מכינה את מטבחי לחורף. הפומרולה (Pumarola) המיתולוגי, רוטב העגבניות האיטלקי המושקע, הוא המרכיב הניצחי והקבוע במטבח המקומי, והוא מזין את המשפחה כל השנה. הצנצנות האלה שיושבות במזווה הוכנו בשלהי הקיץ, ובכל יום נפתחת לה צנצנת נוספת ונשפכת על מנת הפסטה, על הפיצה, על המלנזנה-אלה-פרמיג'יאנה או על הניוקי.

עם ארגז עגבניות וקילוגרמים של פירות הצטרפנו לחגיגה העונתית של שטיפה, גילעון, קילוף, חיתוך, הרתחה או ייבוש. מרשמים וגרסאות מוחלפים מפה לאוזן כאוצר יקר. ריקרדו ומון-שרי כבר טורחים על ריבת אפרסקים עם עלי רוזמרין, תוך ויכוח קולני על כמות הסוכר ותזמון הזלפת הלימון. בעוד סברינה מתעקשת שהפומרולה צריכה לרתוח לפחות שעה ואין לה מקום על הכיריים, אני זורה מלח על העגבניות לייבוש ומסדרת אותן על מגש, שיעמדו בחצר כמה ימים. אחר כך נשרה אותן בשמן זית מתובל. התפוחים משומרים וכבר מוכנים נפשית להצטופף בחיקו של שטרודל חורפי - אבל גם הם, בינתיים, ימתינו בצינצנת. ולפני שצינת הלילה תקפיא אותם, אנחנו קוטפים את עלי הבזיליקום מגינת התבלינים, מכינים פסטו טרי ומצנצנים אותו.

מון שרי הולך על פרופשיונל

כשנראה שזהו, נגמר – עשרות הצנצנות מלאות וסגורות, הכיריים נקיים משאריות מרמלדה וקרמל, כל הכלים במדיח והמטבח חזר לקדמותו – מגיח מון שרי מהקנטינה, מצוייד בשני סירי אלומיניום ענקיים שנפלטו מגדוד 50. "ועכשיו לעבודה!", הוא עולץ. "בדקת שכל המכסים סגורים טוב-טוב? בטוחה שאין אוויר? אפשר לעקר את הצנצנות?". לאחר שעה של תרגילי רתיחה בפיקודו וסקירת מסדר הצנצנות הכריז המון שרי על פתיחתו הרישמית של הסתיו. "רגע! אם כבר יש לך חברות גרפיקאיות, למה שלא נעשה את זה פרופשיונל, עם תווית והכל?" מתכנן ראש הטקס את המהלך הבא. "לא מספיק שהוצאת לצנצנות את האויר והנשמה", אני מוחה, "אתה רוצה לעשות אותו דבר לגלית?!". נון אימפורטה. ראש הטקס כבר הכין סקיצה. המשתפ"ית נדלקה על הרעיון, ועכשיו לצנצנות שלנו יש לוק של דוגמניות בחנות למוצרים אורגניים.

בערב סתווי ומתקרר אני שומעת מהמטבח קול צנצנת שנפקקה. עם חצי כפית ריבת תאנים על גבינת טומינו שנצלתה על הגריל, אני (שוב) מבינה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.