דודה מצד האמא

מאחר וגדלתי במשפחה מטריארכלית מובהקת, הייתי מוקף בילדותי בדודות מכל מיני סוגים (כולל נשות הדודים שאותן סיפחתי בשמחה). אהבתי לבלות בחברתן, להקשיב לשיחות הסלון שלהן וגם להתרוצץ במטבח בזמן שהן שקדו על הכנת מטעמים. אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליו הם המאכלים בעלי ניחוח הלדינו של דודה לאה, שאותם היא עדיין מכינה אבל מזמן לא יצא לי לאכול מהם.

לכן כשהתבשרתי כי נחנכה בתל אביב מסעדה ושמה "דודה" לבי נצבט בגעגועים. נכון שלפעמים המילה הזאת נושאת בחובה קונוטציות שליליות ("בגד דודתי", "טיפוס דודתי") אבל עבורי היא אחד הביטויים היותר מחממי נפש.

"דודה" נפתחה על ידי אנשי "אמא" -  מוסד ירושלמי ידוע, נדבך נוסף בהשתלטות הגסטרונומיה הירושלמית על תל אביב. אם בגל הראשון מסעדנים ירושלמים סגרו את הבאסטה ועקרו לגוש דן בשל תעוקות המצב והמיתון, הרי שכיום בעלי עסקים קולינריים משגשגים בבירה מחליטים להביא את הבשורה לשוכני השפלה. וכך אחרי הרשתות ארומה וקפה הלל והמסעדה הראויה "פשה", מגיע תורם של מנהיגי "אמא".

הם מיקמו את השלוחה התל אביבית על חורבות "טרה טוסקנה" האיטלקית, הסמוכה לנוה צדק. מדובר באחד המבנים היותר יפים במרכז העיר, שמתהדר בהיסטוריה מפוארת. הוא נבנה בשנים 1913 - 1911 ונקרא במקור "בית ירושלמי". הוא שימש את משפחת ירוזלמסקי ברוכת הילדים. בהמשך פעל במבנה "המלון האמריקאי" הנחשב למלון הראשון בתל אביב. בשנות ה- 50 שימש המבנה מפעל לחוטים. עם חלוף השנים הוא ננטש והוכרז כמסוכן לציבור. לפני שנים אחדות שופץ ושוחזר, והחלל המקומר המרהיב אכן הולם מטבח ביתי משודרג.

"דודה" (שהיא, אגב מזרחית וכשרה) מציעה בצהריים עסקיות שמחירן נקבע לפי המנה העיקרית (הטווח נע בין 29 שקל ל-68 שקל). העסקית כוללת גם לחם כפר נחמד, צלחות ממרחים (החצילים טעימים, ההרינג מזעזע, העגבניות המיובשות קיבלו טוויסט מזרחי מעניין, גם בזכות תוספת הכמון, שיני השום האפויות היו טובות, הזיתים סבירים, הטחינה הירוקה אפקטיבית) סלט ירוק מושקע ורענן שהועשר בתוספת נהדרת של רימונים וגרעיני חמניות, וכן שתייה חמה.

נטלתי לביקור אצל הדודה את חברי היקר, הנסיכי, הגרגרן אך הדקיק ש', שטרם התאושש מטרגדיה אישית שפקדה אותו לאחרונה והיה זקוק לנחמה. ומה יכול להיות יותר מנחם מאוכל של דודה? דגמנו מנות אחדות מתוך ההיצע הרחב (שנע בין פלפל ממולא ומג'דרה לבורי מרוקאי וכבדי עוף בגריל). ש', שהצהיר כי "מאז הטרגדיה הפכתי יותר סלחן", דווקא לא חס על קציצות בשר הבקר והכבש עם חציל מעושן (42 שקל). הוא לא התלהב ואמר שהתערובת של הקציצות, האורז והחצילים (החרוכים מדי) היתה ביזארית. הקציצות היו גם יבשות ודחוסות מדי.

לעומת זאת, פילה המוסר בגריל, שעוטר בטחינה (62 שקל) הצטיין. הוא היה פריך ומעודן, עסיסי ועשוי כמו שצריך. ש' חשב רק ש"הטחינה מה זה לא לעניין והיא מאפילה-משתלטת על הטעם העדין של הדג ולא מתחברת". חיבבנו גם את אנטריקוט דודה(68 שקל) נתח עבה (כ- 250 גרם) וטעים שהיה עשוי מדיום כפי שביקשנו ושמר על העסיסיות שלו בפנים. הוא אמנם לא היה מהסוג המפעים, אבל בהחלט יעיל, וכך גם תפוחי האדמה המוקפצים.

ש', שאמון על המטבח העיראקי המהולל של אמו, תהה לגבי איכויות אגף מרקי הקובה(35 שקל כל אחד). הוא התנחם במרק קובה מטפוניה על בסיס עגבניות, ירקות ולימון: " טעים כמעט כמו זה של אמא שלי, רק שיש בו כבש במקום בקר. יפה שהסולת לא התפרקה וקיבלה את טעמי המרק". ואילו ממרק הקובה חמוסתא (על בסיס עלי סלק) התאכזבנו שנינו. הוא היה אנמי, הקובה היתה גדולה מדי, עטיפתה לא ריגשה את החך, והמפגש בין המרק החמצמץ לסולת לא הנפיק שירה מגרוננו.

כדי לגרום ל- ש' להעלות חיוך על פניו האבלים פנינו לדיזרטים. אמנם במסעדות כשרות אני חשדן כלפי הקינוחים, אבל כאן לפחות במקרה של עוגת החבושים, הם הצליחו לעקוף את מכשלות הכשרות, ואפילו הבצק היה שווה למרות שהיה חף כמובן מחמאה.

בקיצור, אפשר בהחלט לבקר את הדודה, אבל רצוי מקצה שיפורים קל. נכון שה"דודה" אולי לא מגיעה לרמה של הדודות שלי או של ש', וגם לא של חלק מהקוראים, אבל היא לא גם מאלה שעושות בושות באירועים משפחתיים.

"דודה", רח' היכל התלמוד 4 (פינת יהודה הלוי 11) ת"א. טל, 03-5107001

מחיר העסקית: נקבע לפי מחיר המנה העיקרית (הטווח נע בין 32 שקל ל-85 שקל).

מטבח: ביתי,מזרחי

אם חורגים מהעסקית: טארט החבושים

שעות: א'-ה' 17:00-12:00

חנייה: רחובות הסמוכים ובמגרשי החנייה בתשלום.

ציון:  7.8 (בסולם מסעדות עממיות משודרגות), גם בזכות הלוקיישן המרהיב.