תל-אביב - דלהי, פתוח לשנה
אחרי שבע שנים בתל-אביב נמרוד הלוי הרגיש שהוא חייב לעזוב את הכל ואת הכלום ולברוח רחוק. הוא ארז את אהובתו ואת כל הזכרונות, נפרד מהבית, העבודה והמכרים, ויצא לטיול לא מאורגן לנפאל, הודו, תאילנד ומי יודע לאן עוד. פרק ראשון
בקרוב אגיע למזרח הרחוק. אני עוד לא יודע מהיכן, איך ומתי אכתוב את רשמיי, אני גם לא יודע אם תקראו את החוויות והסיפורים שאפרוס כאן בפניכם, למעשה רק עכשיו אני מתחיל לקלוט שזוגתי האהובה ואני נוסעים לטיול ארוך ומשמעותי במזרח.
חלון הזדמנויות
אוקטובר-נובמבר, העונה השחונה. אומרים שזאת התקופה טובה ביותר לבקר בנפאל. אחרי שגשמי המונסון שטפו את הארץ הקטנה, הכול ירוק, השמיים כחולים-כחולים, הראות מושלמת ומסביב הרי ההימלאיה מזדקרים במלוא תפארתם, ממש כמו בגלויות מקטמנדו. בקרוב ישתלט על האזור החורף הקר וממלכת נפאל תיפול לתרדמת.
אבל אליה וקוץ בה – חלון ההזדמנויות הקטנטנן, שנפתח בין תקופת המונסונים הבוצית לבין העונה הקרה מנשוא, מתאפיין במבול של תיירים מכל העולם. טיילים ומקומיים כבר מתכווצים אינסטינקטיבית מן הגסות והקולניות של התייר מערבי הממוצע, זה שקרא בחוברות של 'אמריקן אקספרס' שהשנה כל העולם מוגש לו על צלחת קטנה - והחליט לטעום קצת מזרח. היות ואני לא מגיע לנפאל לעיתים תדירות, אלא רק אחת לשלושים שנה בערך, אין לי ברירה – כדי לראות את ההרים הגבוהים ביותר בעולם בתקופה בה השמיים הכי בהירים - אאלץ להשלים עם העובדה שהרעש והעומס כלולים במחיר.
חרדת טרום מסע
שלב ההכנות לקראת הנסיעה כלל ביקורים תכופים אצל רופא השיניים ורופא המשפחה, חיסונים, ביטוחים, עניינים כספיים ושאר מינהלות. השלב הבא היה כרוך בעזיבת מקום העבודה, פרידה מהדירה, החברים והמשפחה, אריזה נבונה והעתקת כל הכתובות המשמעותיות בחיי לפנקס אחד קטן, ומנוילן.
ואז בא תורן של החששות. עידן הפחד לא איחר להגיע. מיד עם שקיעתה של ההתרגשות הגיעה ההתעשתות. כל-כך הרבה דברים יכולים להשתבש מעתה ואילך, עד שבעצם זה רק עניין של זמן ומזל עד שמשהו רע יקרה. הכרטיסים, הוויזות, טיסות הקישור, הלילה הראשון, מחשבות שרק מעלות את רמת הדריכות והחרדה.
אני מאמין שאהיה הרבה יותר חיובי, הרבה יותר מועיל והרבה יותר מסב נחת כשאהיה חופשי, רחוק ומאושר. ימים יגידו.
נסעתי, לא אשוב בקרוב
למה אני נוסע? שאלה טובה, התשובה פחות. לפני שבע שנים נסענו לדרום אמריקה. גם אז ידענו שזה הולך להיות טיול ארוך. שבעה חודשים טיילנו, גלית ואני. כן, אנחנו ביחד מאז. היינו צעירים, וזה היה הטיול הגדול הראשון שלנו. מחייב ולא מחייב, מפחיד ולא מפחיד ומשמעותי מאוד. מוזר שהיום, שבע שנים אחרי, זה מרגיש בדיוק אותו הדבר.
אני נוסע מכל מיני סיבות. הפשוטה שבהן היא שאני פשוט נורא רוצה לנסוע, לטייל, לצאת לחופש, להיות רחוק. הסיבות האחרות הן יותר מורכבות וקשורות בצורה זו או אחרת בכל מה שעברתי כאן בשנים האחרונות. מבלי להיכנס לפרטים.
מזמן רציתי לנסוע איתה לניו יורק, לעבוד במובינג ולחסוך מספיק בשביל הטיול הבא. בעצם חזרנו מדרום אמריקה רק כדי להוציא ויזה ולהיפרד מישראל לצמיתות, ונשארנו שבע שנים בתל-אביב. בינתיים למדתי תוכנה, פתחתי עסק וסגרתי אותו, ועבדתי בחברת סטארט-אפ שנכשלה. היא עשתה מכינה ותואר בעבודה סוציאלית ועבדה בחצי משרה.
אחרי שבע שנים בתל-אביב המפויחת כל איבר בי צורח 'החוצה'. רגע לפני המשכנתא והמפתחות למגורי קבע, רגע לפני שאמא שלי מזדקנת ויש לה נכדים, רגע לפני שאקפוץ (בלית ברירה ובחוסר חשק) למים העמוקים של החיים, בא לי עוד פעם נוספת לשוב ולהיות ילד שמח ומשוחרר, להסתכן ולהתחצף, להעיז וללכת עד הקצה.
אז אני נוסע, משאיר כאן את הכל על "hold", את הטוב והרע, החברים, ההורים וההזדמנויות. סוגר את החיים שלי במנעול ושם פתק "שביר לא לנגוע". להתראות. לא אחזור בקרוב אבל מבטיח לכתוב.
נמרוד הלוי. "להרגיש פעם נוספת רחוק ומאושר"
הרי האוורסט. מיליוני תיירים לא טועים
צילום: איי פי
מומלצים
