ערמון רב תפארת
עוד מבשר חורף הגיע לאזור: הערמונים. אפשר למצוא אותם ביער, אפשר לאכול אותם בבית ואפשר להתחמם איתם ברחוב. יש גם מי שמצליח להכין מהם מאכלים לא טעימים (קרלו, למשל), ויש אפילו מי שמצליח להתבלבל מהם לחלוטין (צאלה, למשל)
"לא ידעתי שיש להם עונת המלטה", אני אומרת תוך כדי נהיגה זהירה, מנסה לא לדרוס אותם, מפוזרים בעשרותיהם על הכביש. "מה, קיפודים נולדים ככה? עם הקוצים כבר בחוץ?".
"קוזה?", המון שרי לא מתעניין בהירהוריי, "תעצרי בצד נראה אם הם מוכנים". מי מוכנים? הקיפודים? הוא נועץ בי את המבט הזה שלו, שממנו אני מבינה ששוב פעם עשיתי את אחת מהטעויות הנוראיות האלה. "ערמונים", הוא מסנן בשקט את התשובה הנכונה, "ערמונים. כמו פטריות, גם הם לא גדלים בסופרמרקט. ככה הם באים - בקונכייה חיצונית קוצנית, שבתוכה נמצא הערמון".
מספיק. יש גבול למעללי הטבע ולמה שהם עושים לדימוי העצמי שלי. התקרבתי בזהירות לקיפוד בן-יומו, מנסה להפיח בו רוח חיים. נאדה. הקיפוד התנהג כמו מודליסט לטבע דומם. בדריסת עקב קופחו חייו וקוציו, וערמון גדול ומבהיק חולץ ממנו.
עם דבש מלמעלה
שמונה יורו לקילו, לא נעמיס קוצים? לא נרקוד את ריקוד הגשם שייתן לנו את התפאורה ההולמת להדליק את האח ולצלות ערמונים?
קרלו ואנליסה הגיעו כשבאמתחתם מחבת צלייה מחוררת. האש כבר בערה באח והמתינה שנסיים לחרוץ את הערמונים. זו העונה של קרלו, שהמשפחה שלו אמנם גרה בעמק, אבל רק בשבעים השנה האחרונות. בעצם, הם בני רכס הגרפניינה שהתקיימו מהיערות (עצי ערמון, אלא מה) – לבנייה, להסקה, ולאכילה. "עוד שבועיים כבר יהיה קמח טרי בשביל הקסטניאצ'יו", הוא מתגעגע לעוגת קמח-הערמונים המסורתית, זו שנאפית עם צנוברים ורוזמרין, זו שאפשר לאכול רק חודשיים בשנה. העוגה תפלה וחסרת מעוף, אפילו אם מכבדים אותה בשכבה עבה של ריקוטה, אבל היא מעדת הטמ"מ (טרי, מקורי, מקומי) - ואת זה כבר הפנמתי: עם טמ"מ לא מתווכחים.
עד שיגיע קמח הערמונים הוצאנו מהתנור טוסטים של לחם מלא (שזה נורא לא טוסקני, אבל הרבה יותר טעים), עליהם הנחנו פרוסת לארדו (שזה נורא לא כשר, אבל ניתן להחלפה בסלאמי או בפקורינו), מעל - ערמון שבושל במים רותחים, ולסיום – הזלפנו כף דבש מלמעלה.
עם יין מלמטה
עם צינת החורף הראשונה מתמלאים רחובותיה של פירנצה בדוכני גריל, עד שנדמה כי הם אח גדולה המזמינה להתחמם בחיקה. המהגרים מאלבניה ורומניה (השליטים הנוכחיים של חיי המסחר הפיורנטניים) נישארו נאמנים לשיטות המסורתיות: מעל לאש הפתוחה מציבים חבית מתכת מחוררת המשופדת על מוט; בעזרת שתי ידיות מסובבים אותה, לטובת הערמונים הניצלים לאיטם ומבשרים על בוא החורף.
ביציאה מויה סנטה קרושה מקבל אותנו משב רוח קר ואפילו ליפוף נוסף של הצעיף לא מפשיר את הפנים. עם הרוח מגיעים גם ניחוחות הערמונים הצלויים, מה שגורם לנו לנטוש את חלונות הראווה ולשכוח את אלסנדרה, שבוודאי כבר ממתינה לנו לאפריטיף, ולצעוד ישירות לזרועותיו של דוכן הגריל הקרוב. כפות הידיים, שעד לפני רגע הכחילו מקור, כבר לוהטות משקית הנייר החמה והערמונים הרכים מתפצחים בפה. את השקית השנייה כבר חלקנו עם אלסנדרה בבר, ערמונים טבולים בוין-ברולה חם. את הקליפות זרקנו לאח הבוערת, שהחזירה לנו בתמורה ניחוחות חורף אהובים.
ומה עוד עם ערמונים? מחזיקים אחד עמוק-עמוק בכיס של המעיל. זו לא סגולה נגד עין הרע – אבל זה בהחלט עובד נגד הצטננויות, שיעולים ומיני מרעין-בישין. תשאלו אפילו את מון שרי, זה שאינו מאמין באמונות תפלות אבל ליתר ביטחון שם לי אחד בכל מעיל. תהיו בריאים.
