דונט בי הבי, יהודה הלוי

יופי מתחת לאבק

בין צימוד גזרי לאקרוסטיכון, בין תפארת הפתיחה לתפארת החתימה, בין דלת לסוגר – סגרו עלינו את הדלת המובילה ליופי של שירת ימי הביניים העברית. יד על הלב: מאז שנאלצתם לשנן לבחינת הבגרות את "ליבי במזרח", פתחתם פעם קובץ שירים בן שמונה מאות-תשע מאות שנה? וקראתם להנאתכם? נכון שלא? ונכון שגם אם יאמרו לכם כעת כי רוב-רובה של השירה העברית בימי הביניים היתה חילונית ולא לאומית, ושהיו בה שירי יין וסוטול, ושירים ארוטיים מרהיבים וגם המון שירים הומו-ארוטיים, וסתם שירי קינאה ובגידה ושירי חידות ושעשועים – נכון שכל זה לא יגרום לכם לדגדוג באצבעות ויוביל אתכם בחזרה אל נתיבי השיר ההם?

כך שצריך לברך, להלל, לקלס, לשבח ולפאר את יוזמי "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", שטרחו ואהבו, כינסו ושכנעו, הפיקו ועיבדו והעמידו ערב מלא מבצעים קוליים ונחשבים שכולם נרתמו לביצועים חדשים של שירים מאת יהודה הלוי, ואבן גבירול, ודונש בן לברט – ההוא מ"דרור יקרא", שהנציח את שמו לעד באקרוסטיכון, כפי שהיה נהוג אז לעשות בשירי-קודש. בהעדר זכויות יוצרים, המשורר פשוט רצה שיזכרו מי כתב. עוד תשמעו מחר (ב', כ"ט בנובמבר, 21:00) בערב בהיכל התרבות

עיבודים של אהוד בנאי, ברי סחרוף, אתי אנקרי, מיכה שטרית, מאיר בנאי, ישראל ברייט, אביתר בנאי ועוד רבים לשירים של יהודה אלחריזי, עמנואל הרומי, שמואל הנגדי, רבי ישראל נג'ארה – כולם עד אחד רחובות, כולם עד אחד נידחים שלא בצדק, קורבנות של בחינת הבגרות הבזויה בספרות. 

ובאמת שהגיע הזמן להשתחרר מצילה המעיק ומן האידאולוגיות שהדריכו את הבחירה בחומרים השיריים שהוגשו לנו לעוסים וקצוצים דק-דק, ולהתחיל להתלהב קצת: שכן רק אצלנו, בשפה העברית, אפשר לפתוח טקסט בן מאות שנים ופשוט לקרוא אותו ולהקשיב לו ולהבין מה מתרחש בו בשמיעה ראשונה.

האנגלים לא יכולים לעשות את זה עם שירת ימי הביניים שלהם. גם לא הצרפתים או האיטלקים או הספרדים, והסינים – ודאי שלא. לכל העמים הללו היתה שירה מפוארת שאבדה בין כתלי האקדמיה, ועם זאת היא מעוררת עניין מחודש, בעיקר בחיבור בינה לבין מוסיקה עתיקה. רכשתם דיסק של מזמורים גרגוריאניים ואתם מוכנים להאזין למה שנשמע בעיניכם כג'יבריש מילולי מושלם? אהבתם את "כרמינה בוראנה"? תנו צ'אנס למשוררים שמסתתרים מאחורי רחובות עירכם. יהיה מדליק.

וכשתהיו שם, אנא הקשיבו היטב לשלומי שבן שיבצע את ההוראות של יהודה הלוי למשוררים מתחילים ובינוניים, בהן הוא מזהיר יפה ממליצות ריקות, משפה סתומה ומפני ההבדל בין משורר לבין חמור נוער. גם את ההומור בשירת ימי הביניים הכחידו לנו בבית הספר – אבל החל ממחר אפשר יהיה לומר, שהטרור לא ניצח. ומי יתן והיוזמה הברוכה הזאת לא תהייה חד פעמית, כי יש תועפות יופי בשירת ימי הביניים, מתחת לאבק המבחנים הנושנים.

פיני הגדול: מופע אימה

יצא לי לראות כמה פעמים, לצרכי השכלה כללית, את מופע האימים של פיני הגדול בערוץ ביפ, שאמש חזר בעונה חדשה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר להגנתו, היא שהוא קבור בערוצון קטן כזה, וראוי מאוד שיישאר שם. להגנתי אין לי מה לומר, רק שפשוט לא האמנתי שזה מה שמתרחש, ואחרי הגועל הראשוני צפיתי בעוד שלושה-ארבעה מופעי ג'יפה רק כדי להאמין שמה שאני רואה הוא בעצם כל מה שיש.

בעיני, סאטירה טובה מתאפיינת ביכולת לנסוק מעט מעל לתבניות הבסיסיות של הלעגה והגכחה של מציאות. זה בדיוק ההבדל בין סאטירה ופארודיה: לראשונה יש מה לומר. השניה אומרת, 'סתכלו, זה מצחיק' – ומסתפקת בכך. אבל לא נורא, כל עוד יש בהגחכה ובהלעגה מספיק גיוון כדי שנדע, שיוצריה לא לוחצים על שרירי הצחוק הנמוכים ביותר שיש לישראליות להציע.

אבל זה בדיוק מה שעושים פיני וחבר הכותבים שלו: הם תוחמים את ה"מצחיק" בגטו קטנטן שכולו גזענות ושוביניזם. זה הכל, רבותי. וזה מסריח, וזה מזכיר בעיקר את ההומור (הומור?) של אבנר דן, שנדמה היה לי כי כבר נפטרנו ממנו. טעיתי, מה לעשות. אם "זונה רוסיה", "גמד" ו"כלא פלא" משחררים אצלכם צחקוק חצי-אוטומטי, העונה הנוכחית ככל הנראה נועדה עבורכם. אני פורשת: יש גבול למה שאדם יכול לעשות לעצמו, אפילו לחצי שעה במשך שבוע, אפילו לתועלת השכלתו הכללית.