שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחת משבע ואחד מ-11: גילוי עריות בישראל
    בעבר חשבו שגילוי עריות הוא תופעה נדירה שמוגבלת לשכבות עניות, אבל היום יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים מכל שכבות האוכלוסייה נפלו קורבן לכך בילדותם • מדוע הילדים נוטים לנצור בתוכם את הסוד הנורא, מה קורה להם ולמשפחתם כשההתעללות בכל זאת נחשפת, ואיך מטפלים בקורבנות

    "במשפחה יהודית אין גילוי עריות". את המשפט הזה אמר לפני כ-10 שנים חבר כנסת ידוע לקבוצת נשים שניסתה לגייס אישי ציבור לתמוך בקמפיין הראשון בארץ בנושא של אלימות נגד נשים. בין השאר נחשפו בקמפיין הזה עדויותיהן של נשים ונערות שבילדותן נוצלו מינית על ידי בני משפחה, בעיקר אבות.

     

    הוא לא היה היחיד שהגיב כך. רוב האנשים שאליהם פנתה קבוצת הנשים ראו בניסיון לשבור את קשר השתיקה בנושא שבירה של טאבו – החשיפה, ההודאה בקיומה

    של התופעה, היו מבחינתם בלתי נסבלות. באופן מסוים אף לא פחות מהמעשה עצמו.

     

    הדברים השתנו. היום כמעט מדי יום מדווחת התקשורת על פגיעה מינית בילדים על ידי קרוב משפחה מבוגר מהם. הדיווחים האלה מעוררים בנו אי נוחות, תחושה שמשהו לא תקין בחברה שבה מתרחשים דברים כאלה, אבל הם תמיד מספרים על משהו שקורה למישהו אחר אי שם. לעולם לא לנו, לעולם לא בקרבתנו. הקורבן והפוגע הם תמיד האחר, הזר.

     

    עד לפני כ-30 שנה היה מקובל לחשוב שגילוי עריות הוא תופעה נדירה. ספר פסיכיאטריה מרכזי משנות ה-70 קבע, למשל, שגילוי עריות הוא אירוע שמתרחש לאחת מכל 1.1 מיליון נשים. "היום", אומרת ד"ר צביה זליגמן, שביחד עם פרופ' זהבה סלומון ערכה את הספר 'הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז אדלר – אוניברסיטת תל אביב), "אנחנו יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים נפגעו בילדותם מגילוי עריות.

     

    "עוד שבירה של סטריאוטיפ נוגעת לתפיסה שלפיה גילוי עריות הוא תופעה של התעללות חריגה שמוגבלת לשכבות עניות, חסרות השכלה, לחולי נפש או לסוטים. היום ברור שהתופעה רווחת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למצב סוציו-אקונומי, לרמת השכלה או למוצא אתני או דתי".

     

    גילוי עריות מבוצע על ידי בני משפחה מדרגות קרבה שונות – אב, אם, דוד, סב, אח. כ-20% מהמקרים מבוצעים על ידי אמהות. "גילוי עריות יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל בדרך כלל הוא נמשך לאורך שנים", אומרת ד"ר זליגמן, מייסדת ומנהלת היחידה לטיפול בנשים ובגברים שנפגעו בילדותם מטראומה מינית, שפועלת במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב).

     

    "ברוב המקרים ההתעללות המינית מתחילה בגילאים 5-12, למרות שאנחנו מכירים גם מקרים שבהם היא החלה בגיל הרבה יותר מוקדם. בחלק גדול מהמקרים ההתעללות נמשכת עד גיל ההתבגרות. ברגע שיש סכנה שהילדה תיכנס להריון, היא הופכת להיות פחות 'אטרקטיבית' מבחינת התוקף".

     

    ארבע בגידות

     

    ספרן המקיף של ד"ר זליגמן ופרופ' סלומון מנסה להתמודד עם הסוגיה לא רק מהכיוון של הנפגע, הפוגע או המשפחה. טענתו העיקרית היא שהמבנה החברתי שלנו מאפשר גילוי עריות. "מעבר לפתולוגיה של הפרט או של המשפחה יש כאן פתולוגיה של חברה שלא מגינה על החלש, במקרה זה ילדים, ובוחרת שלא להתערב כשהוא נפגע", אומרת ד"ר זליגמן.

     

    "גילוי עריות הוא ניצול של אמון וסמכות. הילד הנפגע הוא בדרך כלל הפחות אהוב במשפחה. הוא יכול להיות ילד חולה, נכה, מאומץ, חורג או ילד במשפחה אומנת. ילד כזה פגיע יותר, נזקק יותר. הפוגע מזהה את סימני החולשה, מטפח את הילד ומעניק לו חום ורוך.

     

    "הניצול המיני בדרך כלל מעודן יותר בהתחלה והולך ומסלים עם הזמן. הוא נבנה לאט לאט. המנצל מנסה לגעת תוך שהוא נותן לילד חיזוקים. ברוב המקרים אין הפוגע נוקט אמצעים של אלימות וכפייה. במקרים רבים התוקף טוען שלילד לא היה רע. הוא לא התנגד. הילד יספר שהתוקף הוא האדם היחיד שהתייחס אליו. הוא יאמר: גם אם לא אהבתי את זה, הבנתי שזה מה שמגיע לי.

     

    "כדי להשיג שליטה בילד ותלות מוחלטת בו, התוקף מנסה לעיתים קרובות לבודד אותו מכל מקור של עזרה ותמיכה נפשית. הוא יוצר עיוות קיצוני בתפיסת העולם של הילד. על מה שרע נאמר לו שהוא טוב, ועל מה שמכאיב ודוחה נאמר לו שזה מה שהוא רוצה ומבקש. הילד נמצא במצב קבוע של בלבול ומתקשה להבחין בין רגשותיו: מגעיל ונעים, מכאיב ומהנה, לא ניתנים להפרדה. הוא לא מסוגל עוד להבחין בין מי שמושיע לבין מי שמנצל, מי בטוח ומי מסוכן, מי אוהב ומי שונא".

     

    גילוי עריות הוא חוויה טראומטית של בגידה שיש לה ארבע רמות, טוענת ד"ר זליגמן. "הבגידה הראשונה מתרחשת על ידי הפוגע, שהוא לפעמים האדם הקרוב והנוכח ביותר בחיי הילד. הבגידה השנייה היא של ההורה הלא פוגע או של בני משפחה אחרים, שלא רק שלא מגוננים על הילד, אלא לעיתים קרובות אף לא מאמינים למסריו הגלויים והסמויים.

     

    "רמה נוספת של בגידה היא במישור הקהילתי מוסדי, בעקבות היעדר תגובה או הכחשה של אנשי מקצוע, מורים, רופאים, מטפלים ואפילו שכנים. העדים הפסיביים האלה לסבלו של הילד יכולים, למשל, להתייחס לדיווחיו כאל פנטזיה או להתעלם מסימנים שאמורים להצביע על כך שמשהו לא טוב קורה לו. ברמה הרביעית הילד שנפגע מגילוי עריות חש בגידה ב'עצמי'. הוא מרגיש שאין לו שליטה או בחירה בחייו, הוא מפתח שנאה כלפי גופו וחש שהעובדה שלא ביטא התנגדות למעשה היא בגדר של 'שיתוף פעולה' עם התוקף".

     

    מנגנוני ההגנה של הילד שחווה גילוי עריות גורמים לו במקרים רבים לנסות להיחלץ מהמציאות הטראומטית על ידי דיסוציאציה (ניתוק), צמצום, פרגמנטציה, פיצול והכחשה. הסופרת הקנדית סלביה פרייזר, שחוותה גילוי עריות, היטיבה לתאר זאת בספרה 'בית אבי': "חוסר האונים שלי כה עמוק, כמו בור חסר תחתית, עד כי כל דבר אחר עדיף על פניו. אני מחלצת את ראשי מגופי, כמו שחולצים פקק מתוך בקבוק. מרגע זה יהיו בי שתי ישויות". המשמעות: מנגנונים אלה, שמסייעים לילד להתמודד עם ההתעללות, פוגעים בו בסופו של דבר.

     

    גילוי מושהה

     

    הספרות המחקרית שעוסקת בתחום ההתעללות המינית מעריכה שרוב מקרי גילוי העריות לא מתגלים לעולם. הקורבנות שמחליטים לגלות את סודם עושים זאת בדרך כלל שנים רבות לאחר שההתעללות פסקה. במחקר אמריקאי משנת 94' נמצא שככל שהגילוי התרחש בגיל צעיר יותר, כך תגובת הסביבה היתה פחות תומכת, כשתגובת ההורים היתה בעלת התמיכה הנמוכה ביותר בהשוואה לדמויות אחרות.

     

    גילוי הסוד הוא נקודת מפנה קריטית, שמבטאת את המעבר שמתרחש אצל הקורבן: משמירה על המתעלל לתחילת שמירה ודאגה שלו לעצמו. התגובה שהילד מעריך שיקבל בעקבות חשיפת ההתעללות משפיעה באופן משמעותי על ההחלטה לגלות את סודו.

     

    מדוע ילדים לא מספרים? על פי מחקרים, הגורמים לכך שילד נמנע מלחשוף את הניצול המיני הם תחושות אשמה, תחושת חוסר אונים, הסתגלות להתעללות, קושי לתת אמון באחרים, התקשרות רגשית לתוקף, נאמנות למשפחה ופחד מהרס המשפחה, פחד מגינוי ומהאשמה וכדומה. כשהילד חושף את המעשה, הוא עושה זאת בדרך כלל בשל הקושי לשאת את כובדו של הסוד ומתוך חשש שגם מישהו יקר לליבו עלול להיות קורבן של המתעלל.

     

    מחקר שערכו פרופ' אלי זומר ושרונה שוורצברג בקרב בוגרים נפגעי גילוי עריות מצא שהגיל שבו החלה ההתעללות היה שבע בממוצע, והיא הסתיימה בגיל 14. כלומר, ההתעללות נמשכה בממוצע כשבע שנים. עברו יותר משמונה וחצי שנים עד שהילדים שנוצלו נעשו מודעים לראשונה להתעללות, ועוד כשש שנים עד שגילו לראשונה את סודם. אף אחד מהמשיבים לא התלונן נגד התוקף.

     

    רוב המשתתפים במחקר גילו את סודם לראשונה למישהו מחוץ למשפחה. המעטים שסיפרו לבני משפחתם דיווחו על תגובה עוינת או אדישה. השאלה אם ילדים החווים התעללות מינית כיום מגלים את דבר ההתעללות מוקדם יותר ומקבלים תגובה תומכת יותר, טוענים החוקרים, עדיין לא נחקרה.

     

    במקרים שבהם בכל זאת נחשף ניצול מיני במשפחה שואלים תמיד היכן היו ההורה הלא פוגע, בדרך כלל האם, או שני ההורים. "כשהפוגע הוא האב, הנטייה היא לראות באם משתפת פעולה", אומרת ד"ר זליגמן. "בגידתה של האם נחווית לעיתים קרובות על ידי הילד כחמורה ביותר בטראומת גילוי העריות.

     

    "יש נשים שמאשימות את הילד, בעיקר הילדה, במה שקרה. המסר המועבר לילד הוא שהוא מפרק את המשפחה, שההורה הפוגע יילך בגללו לכלא, שהמשפחה תסבול מזה כלכלית וחברתית. במקרים שבהם הפוגע הוא קרוב משפחה, כמו דוד או סב, התגובה האופיינית היא של הכחשה והדחקה. הרבה פעמים הילד מואשם בכך שהוא מניפולטיבי, ממציא, עושה עניין מכלום. הכי קשה להורים כשגילוי העריות מתרחש בין אח לאחות, כי הם לא יודעים עם מי להזדהות. במשפחות כאלה נוטים לראות הכחשה - הם' רק שיחקו' - של המעשה".

     

    גם היום, טוענת ד"ר זליגמן, מעט מאוד משפחות עומדות מאחורי הילד הנפגע. "כשהדברים יוצאים לאור, בדרך כלל מוציאים את הילד מהבית. לא מוציאים את הפוגע אלא את הקורבן. הילד מרגיש שהוא הרע, שהוא זה שהרס, והפגיעה נעשית עמוקה יותר".

     

    טיפול – הדרך לשחרור

     

    החל מאמצע שנות ה-80 פותחו כמה מודלים לטיפול בנפגעי גילוי עריות. ככל שהניסיון הקליני הצטבר, כך השתכללו כלי האבחון והטיפול. הטענה המרכזית היא שגילוי עריות ממשיך להדהד בנפשם של הנפגעים במשך כל חייהם. הוא מציף אותם בתחושות, ברגשות ובתמונות של אימה ושל חוסר אונים ומוביל למגוון של השפעות מאוחרות חמורות.

     

    התסמינים העיקריים שמהם סובלים מבוגרים נפגעי גילוי עריות הם דיכאון, הפרעות חרדה, פגיעה בדימוי ובהערכה העצמית, חוסר אמון באנשים אחרים, תופעות פסיכוסומטיות, הפרעות במערכת העיכול והרבייה, בעיות בתפקוד המיני, ניתוק, נטיות אובדניות ונטייה לפגיעה עצמית (חזרה לתפקיד הקורבן), קשיים ביצירת קשר, צריכת סמים והתנהגויות מתמכרות כפייתיות אחרות.

     

    "השלב המשמעותי ביותר בטיפול בנפגעי גילוי עריות הוא יצירת האמון. אנשים אלה איבדו אמון באנשים בכלל ובוודאי בדמויות 'מטפלות'", אומרת ד"ר זליגמן. "ככל שהמטפל הופך לדמות משמעותית יותר, האמון נבדק מחדש שוב ושוב, ועולות שאלות כמו 'המטפל לא ינצל את כוחו כדי לפגוע בי?', 'האם התלות שלי בך לא תאפשר לך לנצל אותי?' וכדומה.

     

    "אחת החוויות הקשות של נפגעי גילוי עריות היא תחושת הבדידות שלהם. לכן האתגר השני של המטפל הוא להכיל ובאמת להיות שם עם המטופל, שלפעמים מספר את סיפורו בפעם הראשונה לאדם אחר. לסייע לו להתחבר מחדש לאימה, לפחד. להבין שהאישיות שלו התפתחה במציאות של טרור, חרדה ושנאה עצמית. לסייע לו להכיר בנטייה שלו לשחזר את הטראומה במהלך חייו ולהפוך שוב ושוב לקורבן".

     

    - האם יש שוני בתגובות של בנים ובנות לגילוי עריות?

     

    "בהכללה קצת בעייתית, נוהגים לומר שבנים שעוברים התעללות מינית מפתחים מנגנונים תוקפניים, בעוד שבנות מפתחות קורבנות חוזרת. מתוך הניסיון שלי, ההשלכות של התקיפה אצל בנים עלולות להיות חמורות יותר לטווח הארוך, בין השאר משום שלנשים בחברה שלנו קל יותר להציג את עצמן כקורבנות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים