אלכסנדר הקטן

גדול, כובש, נועז, יהיר, משנה עולם, ממעצבי תרבות המערב – אלכסנדר מוקדון היה כל אלה ואף יותר מזה. משעמם, ארוך, רעוע, מתיש, חסר דמיון, שאפתני ללא כיסוי – "אלכסנדר" של אוליבר סטון הוא כל אלה ואף יותר מזה. עם זאת, חשוב לציין כבר בפתח הדברים שסרט זה – שקריסתו בקופות אמריקה בסוף השבוע האחרון מזכירה את האופן שבו נפלו אימפריות קדומות בפני המלך המקדוני בן המאה הרביעית לפנה"ס – לא התיימר מראשיתו להיות עוד ספקטקל היסטורי דוגמת "טרויה" שהופץ מוקדם יותר השנה. לא, "אלכסנדר" הינו קודם כל "אפוס הגותי" או "הגות אפית" המספק עיון בתאוות הכוח המקננת בתשתית התרבות המערבית, תוך שהוא מהדהד את המלחמה הנוכחית בעיראק ואת כיבושי בוש הבן.

ביסקסואליות בגרוש

זמן לא רב לאחר תחילת הסרט פוצח אלכסנדר בקרב – מבוים באופן סוחף ומרשים, דרך אגב – מול הפרסים ומלכם דריווש (בגילומו של הדוגמן הישראלי רז דגן). סופו של הסרט מוצא אותו מובס על ידי הצבא ההודי ופילי המלחמה שברשותו. הוא מת, בגיל 32, לאחר מסע בן שמונה שנים של מלחמה וכיבוש. בין לבין מתוארת מערכת יחסיו עם אביו העריץ וסתום העין פיליפוס (ואל קילמר), ועם אמו, המלכה הסוערת אולימפיאס (אנג'לינה ג'ולי המזעזעת, מצוידת משום מה במבטא של ערפד מהרי הקרפטים).

דרך ההתמקדות בפרשנות אדיפאלית זו מבקש הסרט לטעון שמסע כיבושיו של אלכסנדר – שהחל, ראוי להזכיר, בהיותו בן עשרים וטיפל'ה – מקורו יותר באיברים הגניטאליים, ופחות בחזון המנומק ליצור אימפריה. וגם הנקודה הזו – כלומר, הכיבוש כביטוי לייצר אדיפאלי – מזכירה איזה נשיא אחד שזכה ממש עכשיו לכהונה נוספת בבית הלבן.

אף זאת – המסע שעורך אלכסנדר בעקבות המלך הנמלט דריווש - אמור להדהד את המצוד שמנהל סופח הטריטוריות הנוכחי אחר מיסטר בין לאדן בנקיקי טורה בורה. זו עשויה היתה להישמע פרשנות מודרנית מעניינת לסיפור ההיסטורי על הכובש המערבי הראשון, אבל אצל סטון כמו אצל סטון. האיש שסרטיו מדיפים צחנת הערצת כוחניות ("רוצחים מלידה") ומותר האדם הלבן ("שמיים וארץ") לא רק מספק הצדקה עקיפה לאודיסיאה של הכיבוש האלכסנדרוני-בושי בתלותו אותו במקורות קדמוניים-אדיפאליים, כלומר כאלה שהם מעבר לאדם עצמו; הוא אף מתבונן בו מוקסם, ומתייחס למתנגדי אלכסנדר, מקרב מחנהו, העייפים מהקרבות, כאל עדת תבוסתנים הטורדת איש גדול מעם חזונו.

היבט אחר, תמוה במיוחד, קשור באופן שבו מתאר סטון את מערכת היחסים בין אלכסנדר (בביצועו המפוהק של קולין פארל עוטה הבלונד) לחברו מילדות הפסטיון (ג'ארד ליטו). כפי שכבר פורסם בעיתונות העולמית, עורכי דין יוונים זועמים כבר נערכים לתבוע את סטון על שום הצגתו של מלכם הקדום כביסקסואל, ואולם הצפייה בסרט מגלה כי מדובר ברוב מהומה על מאומה. אף שסטון יותר מאשר רומז על קשר אינטימי ומשיכה מינית – שאגב נתפסו בעת העתיקה כאידילים ועמוקים יותר מאלו האפשריים בין גבר לאישה – בין שני הגברים, הרי שאלה אינם מהווים את לוז הסרט וממילא רחוקים מלרגש. לשיאה מגיעה מערכת יחסים מעורפלת זו בסצינת גסיסתו המוטרפת של הפסטיון הכוללת משפטים כמו "הוא נהג להלביש אותי כשייח" שמולם אפילו "הגדול" עצמו נופל שדוד.

המודל לג'ורג' בוש

בכתבה שפרסם ה"ניו יורק טיימס" ערב יציאתו של הסרט דווח על לא פחות מתריסר ספרים חדשים על אלכסנדר – רומנים, ביוגרפיות ומדריכים למנהיג המתחיל – שראו אור בשנה האחרונה לבדה. שלא לדבר על האפוס המיועד של באז לורמן ("מולן רוז'"), שבו יגלמו לאונרדו די קפריו את כובש תבל ממוקדון וניקול קידמן את אמו. מן הסתם יש ב"טרנד אלכסנדר" הזה כדי להעיד על מצבה הנוכחי של אומה המבקשת לבדוק את ההווה שלה באמצעות פניה לדמויות מיתולוגיות. העובדה שסטון בסרטו מבקש לפענח את המיתוס של אלכסנדר דרך פניה אל מיתוס אחר, זה של אדיפוס, היא אולי ההיבט המעניין היחיד ביצירתו החדשה – שהיא סרטו העלילתי הראשון מזה חמש שנים – של הבמאי הזה שסרטיו הטובים ביותר (יחסית) – "פלטון", "JFK" ו"ניקסון", זאת אומרת – עסקו בקשר שבין היסטוריה למיתולוגיה.

ואם בסרטיו שהוזכרו בפסקה הקודמת שרטט סטון את דיוקנותיהם המיוסרים של אבות האומה האמריקאית "החדשה" – כלומר זו שלידתה במחצית המאה הקודמת – הרי שב"אלכסנדר" הוא כבר מרחיק עדותו כדי לעצב את דמותו של מי שנחשב לאבי הציוויליזציה המערבית, זה שנתפס בעיניו כמודל לנשיא האמריקאי הנוכחי, מכניע המזרח. ואת האמירה הקולוניאליסטית (באחת הסצינות מושווים בני מזרח אסיה לקופים, לא פחות), הפשיסטית והכוחנית הזו מנסח פה סטון מבלי אפילו למצמץ.