אריזונה: בצהרי היום בטומבסטון

בצהרי יום ה-26 באוקטובר 1881 התייצבו באו-קיי קוראל השריף וויאט ארפ, שני אחיו ודוק הוליידיי, שאף אחד לא יודע אם היה דוקטור אמיתי אבל בטוח שהצטיין במשחקי קלפים. מולם ניצבה חבורת שודדי הבקר המרושעים, בני משפחת קלאנטון. קרב היריות נמשך שניות ספורות בלבד. בסופו שכבו הרעים מתים ושני האחים ממשפחת ארפ פצועים. זה קרה ברחובה של העיירה בעלת השם ההולם - "מצבת קבר" (Tombstone).

זהו אחד הסיפורים המפורסמים שעיצבו את דמותו של המערב הפרוע בעיני העולם, גם דרך מסכי הקולנוע. משפחת

טומבסטון אריזונה המערב הפרוע קאובוי (צילום: יוסף ג'קסון)

ארפ באה לטומבסטון, אריזונה, כדי לחפש חיים טובים יותר, ותוך שישה ימים כבר הכריזה בעלות על חלקת אדמה שלדעת בני המשפחה היה בה מכרה כסף. עד מהרה נבחר וירג'יל ארפ לשריף העיירה, במקום השריף המושחת שקדם לו. כך הגיעו בני שבט ארפ לקרב היריות הקצר שהתרחש, אגב, ברחוב פרימונט, ולא במקום שבו הוא משוחזר מדי יום בשעה 2 בצהריים, תמורת כספי הצופים. הקרב הפך לאגדה ואינספור מערבונים וספרים הוקדשו לאותן שניות. למרבה האירוניה, האחים ארפ הואשמו אז ברצח, אבל הצליחו להימלט מחבל התליין.

איך בכלל קיבלה העיירה את השם המדכא טומבסטון? מחפש זהב בשם אד שיפלין הגה אותו אחרי שאמרו לו שבמקום השומם הזה, בגובה קילומטר וחצי מעל פני הים, הוא ימצא רק את המצבה שלו. כאשר מצא דווקא מכרה כסף במקום, הנציח את נבואת הזעם שלא התגשמה.

כיום חיים תושבי טומבסטון לא רע בזכות סיפורי המערב הפרוע. העיירה-עיר יושבת על הכביש הנופי מספר 80, שאליו מגיעים מהדרך הראשית שיוצאת מזרחה מטוסון לכיוון ניו-מקסיקו.  

כמיטב המסורת של המערב הפרוע צמחו בעיירה מאורות וויסקי למיניהן ולצידן גם בתי זונות. אבל בסופו של דבר המכרות יבשו, מחיר הכסף צנח ובמשבר הכלכלי של 1929 היגרו אחרוני התושבים לעיירת הכורים השכנה, ביזבי.

אבל טומבסטון היתה כנראה קשוחה מדי מכדי למות. המקום שוקם ושוחזר כעיירה תיירותית המתפרנסת 

מהזכרון הקולקטיבי על המערב הפרוע. ברנשים קשוחים מסתובבים בחוצותיה, לבושים בסגנון המתאים. נשים במחוכים של פעם מבליטות את חמוקיהן תוך הגשת בירה בסלון המקומי. בטומבסטון, שבה לא מעט בתים עתיקים משוחזרים, כולל הגרדום המקומי, נעות כרכרות עתיקות המסיעות תיירים המאזינים לסיפורי המערב הפרוע מפי בוקרים אמיתיים.

גולת הכותרת של אירועי העיירה היא השחזור היומי של הקרב המפורסם בין אנשי השריף לשודדי הבקר. לצד מופע זה משחזרים כמה בוקרים קשוחים דו-קרב נוסח הימים ההם ואפילו שוד שלומיאלי של הבנק המקומי.

אירופה באריזונה

במרחק של שעת נסיעה מעיירת המערב הפרוע נוחתים על מקום שנראה כמו עיירה צרפתית או איטלקית בתחילת המאה שעברה. אחרי סיפורי קרבות האקדחים של טומבסטון, התחושה בשעריה של ביזבי (Bisbee) היא של מסע בזמן. בתי האבן של עיירת הכורים הזו מטפסים על ההר בסימטאות צפופות ונראים כאילו הושתלו באמריקה לצורך תפאורה של סרט. המקום באמת משמש לעתים קרובות רקע לסרטים המצולמים כביכול באירופה, ולא מעט מתושבי העיירה צברו שעות צילום רבות בסרטים אלה.  

כאשר משוטטים ברחובותיה של ביזבי עטורת הגלריות, חנויות המזכרות, המסעדות ואתרי הבילוי, מאבדים לפתע את תחושת הזמן. את שמה קיבלה העיירה, שנוסדה ב-1880, מהשופט דיווייט ביזבי, שהיה בעליו של המכרה המקומי. זה היה אחד המכרות המניבים ביותר בתולדות ארה"ב, כאשר עד היום הפיקו בו כ-3 מיליון אונקיות זהב ו-4 מיליארד קילו נחושת, שלא לדבר על מתכות אחרות ואוצרות של מינרלים שהיו קבורים עמוק באדמה.

ב-1900 התגוררו בעיירה המשגשגת כ-20 אלף נפשות, רובם שוחרי תענוגות ובידור, מה שהפך את ביזבי למקום העליז ביותר בין סנט לואיס לסן פרנסיסקו. אבל ההתמוטטות הכלכלית חיכתה מעבר לפינה.  

בשנות ה-70 של המאה שעברה החלו המכרות להידלדל, עד שנסגרו לחלוטין והתושבים החלו לעזוב. החלק העתיק

של ביזבי ננטש כמעט לחלוטין והבתים החלו להתפורר. ואז צמחה הישועה מכיוון בלתי צפוי. ותיקי תנועת שוחרי עולם משופר יותר, או במילים אחרות היפיז, החלו לתפוס את חורבות הבתים הישנים ולשפצן. ביזבי הפכה בהדרגה לעיירה תיירותית אטרקטיבית שאלפים נוהרים אליה כדי להתבשם מאוויר הרים בגובה 1,500 מטר וסתם לתפוס שלווה באזור היפה הזה של אריזונה.  

לא מעט מהבתים העתיקים ששופצו הפכו למלונות 'בד אנד ברקפסט' קטנים וחמימים, כמו הוטל לאמור בביזבי העתיקה, ששומר על אווירתו מאז הוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. שתי תחנות חובה כאן הן מוזיאון המכרות ההיסטורי של העיירה וטיול תחת הכותרת 'קווין מיין תור'.

במוזיאון המכרות, שזכה לחסות מכון סמיתסוניאן היוקרתי מוושינגטון, ניתן ללמוד הכל על חיי היומיום של הכורים, על עבודתם המפרכת בתחתית המכרה ועל אופן הפקת האוצרות מתוך בטן הרי מיול הסמוכים. ב'קווין מיין תור' לובשים מעילי רוח מיוחדים, חובשים קסדות ועולים על רכבת כורים שמובילה את התיירים לתוך מכרה נחושת שכבר אינו פעיל. זוהי חוויה מעניינת וקרירה במעבה האדמה שנותנת מושג איך בילו החפרפרות האנושיות את שנותיהן הטובות ביותר.

מעוניינים לראות איך חיו נכבדי ביזבי? בקרו ב'בית מוהיים' (Muheim) שעוצב במיטב הריהוט הויקטוריאני של אותה תקופה.

• הכתבה הבאה: האי שמצא את עצמו במצולות האוקיינוס
• לכל הכתבות בסדרה חוצה אמריקה.