רק בישראל

דבר מוזר קרה ל"אבנים" בדרך לאירופה. הביקורות המקומיות הלמו בסרטו של רפאל נדג'ארי, שנחשף לראשונה בתחרות וולג'ין שנערכה במסגרת פסטיבל הסרטים האחרון בירושלים, וגם האקדמיה הישראלית לקולנוע בחרה להתעלם ממנו לחלוטין, ולא זיכתה אותו ולו במועמדות אחת. באירופה, לעומת זאת, קטף הסרט, בין השאר, את הפרס הגדול בשני פסטיבלים מקומיים – ז'נבה וסביליה – וכוכבתו, אסי לוי המעולה, הפכה לשחקנית הראשונה בסרט ישראלי המועמדת לפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע (כזכור, מוקדם יותר השנה הכריזה הנהלת האקדמיה על צירופן לשורותיה של ישראל והרשות הפלסטינית). היא הפסידה אותו אמש לטובת אימלדה סטונטון, העושה את התפקיד הראשי בסרטו של מייק לי, "ורה דרייק".

אז מה קרה כאן? האם חזר על עצמו סיפור עמוס גיתאי, שסרטיו מתקבלים באירופה – בעיקר בצרפת, איטליה וספרד – בהערכה גבוהה הרבה יותר מזו שהם זוכים לה בארץ? הצפייה לפיכך ב"אבנים", באחד מערבי השבוע שעבר, נועדה בין היתר לשפוך אור על התעלומה, מהם אותם דברים שרואים משם ולא רואים מכאן. בתום 110 דקות הסתמנה התוצאה. 1:0 לאירופה.

"אבנים" אמנם אינו סרט נטול פגמים, אבל התעלמות ממנו פירושה קודם כל התעלמות מאסי לוי שהדמות שהיא מגלמת כאן – זו של אישה מזרחית צעירה, נשואה ואם לילד, המנסה להתמודד מול דיכוי אישי ותרבותי – מצטרפת אל גלריה של נשים מוכנעות ומיוסרות, חלקן ממשפחות מסורתיות-מזרחיות ("אור", "ולקחת לך אישה", "הארץ המובטחת", וכן "הכלה הסורית"), שעוצבה השנה בקולנוע הישראלי.

אישה במצור

המצלמה של נדג'ארי – במאי יהודי ממוצא אלג'יראי המתגורר בפריז, וזהו סרטו הרביעי – אינה חדלה מלהתבונן בלוי. העובדה שהסרט עוסק במבט באישה מודגשת על ידי השימוש במצלמה כמו-נסתרת, בסגנון דוקומנטרי למחצה, שמראה את לוי, בעיקר בסצינות החוץ, ניבטת מבעד למסך של בני אדם, וכן בסצינות ארוכות המתעדות אותה מבצעת פעולות יומיומיות כמו חיתוך ירקות לסלט. ברגעיו הטובים – וישנם לא מעט כאלה – מזכיר "אבנים" את "מצור" בכיכובם של גילה אלמגור ודן בן-אמוץ, שביים פה ז'ילברטו טופאנו האיטלקי בסוף שנות ה-60, שהפך את המבטים המכתרים את הגיבורה שלו, אלמנת מלחמה המנסה לחזור לשגרה, לאלגוריה על מדינה במצור, ועל מבטו של זר, כלומר הבמאי, בטריטוריה נוכרית המשתקפת בעבורו, על פי רוב, דרך שידורי הטלוויזיה ויומני החדשות.

נדג'ארי, כמו טופאנו, הוא זר המשקיף על החברה הישראלית ברגע היסטורי של טלטלה ומשבר, והופך את המבט הזה לנושא סרטו. כך, באחת הסצינות הפחות צפויות של הסרט, מתבשרת הצעירה על מותו של מאהבה בפיגוע שהתרחש זמן קצר קודם לכן בכיכר אתרים בתל אביב. בניגוד למקובל, זה אינו רגע של דרמה קורעת לב ואיבוד עשתונות. הדמות שמגלמת לוי, כמו מודעת לנוכחותה של המצלמה בחייה ברגע "אסור" ואינטימי זה, מסרבת, אולי בפעם הראשונה, להתמסר למבטה המציצני, להניח לרגשותיה לפרוץ אל מול העדשה, והסירוב הזה הוא-הוא הסמן הדרמטי שמבשר את השינוי שהיא עתידה לחולל בעולמה.

מעידתו החמורה של "אבנים" קשורה בהצגתם של אנשי ש"ס בו ככנופיה של נוכלים בשחור, חמומי מוח אלימים, החוברים אל אביה רואה החשבון של לוי בסרט (אורי גבריאל המצוין), שבמשרדו גם היא עובדת, כדי לקמבן כספי מדינה לאיזו ישיבה דלת אברכים. תיאורם פה – שהיה, בלי ספק, זוכה לחותמת הכשר מצד לפיד, פורז ושות' – רק מדגיש את התחושה, שבכל הנוגע ליחסי חרדים-חילונים בארץ הזאת, נדג'ארי ניזון בעיקר מכותרות צהובונים.

וגם אם קשה לעבור אל סדר היום נוכח תיאור בוטה (שלא להידרש למילה אחרת) שכזה של החרדים-המזרחים, דומה שנימת סיום מפויסת וחיובית תיטיב לעשות צדק עם הסרט. "אבנים", בחלקיו הלא מבוטלים, הוא דרמה הולכת ומעצימה, שמיטיבה לשרטט את תהליך דעיכתה וגאולתה של אישה צעירה אחת, שהחברה המזרחית-מסורתית בפרט וההוויה הישראלית בכלל צרות עליה ומאיימות לכלותה.