שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נחל חצץ: אל בורות המים
    במרחק מה ממצודת דרכים חרבה על נחל חצץ ליד שדה בוקר, פעורים כמה בורות ענקיים שחצבו יזמים מזמנים אחרים לשם השלמת הכנסה. ובמעלה הנחל פורחים בדיוק עכשיו נרקיסים

    משעוצבו מילים בשפה העברית, היה מן הסתם מישהו שישב בגבעות שבין שדה בוקר וירוחם וחשב על הקשר המקומי הברור בין "שממה" לבין "שיממון", שהוא כידוע הדבר האכזרי והמעיק הזה שחודר אל גוף ההולכים במדבר דרך הרגליים והעיניים. הוא גם מביא להרהורי כפירה על שום מה ולמה כל מה שרואים סביב,

    מלוא רוחב העין, הוא רק גבעות עגלגלות עטויות חצץ חום - אינסוף נחשולים אפרפרים ושקטים. אפילו צללית של עץ אחד אין בכל המרחב הזה.

     

    גם העיזים השחורות ומטומטמות המבט של הבדואים מאזור דימונה מסכימות בקושי לכתת כאן את רגליהן בחיפוש אחרי אניצים יבשושיים של עשב. חיפושיות שחורות מהדסות פה ושם וציפורי מדבר קטנות, גם הן בצבע המשעמם של המדבר הזה, מנקרות אותן בין האבנים בהצלחה מוגבלת. היחידים שמפרים את הדממה הם העורבים חומי העורף, אשר פרו ורבו ועצמו מאוד מאז שצבאנו עזב את סיני לפני דור והתנחל בנגב על רבבות חייליו, שהם כידוע בני אדם מן המניין ועל כן כושר ייצור האשפה שלהם הוא ללא גבול.

     

    העורבים מיידים עצמם באוויר בצרחות עליזות, מעוללים תעלולים שכל טייס ניסוי מתקנא בהם ונהנים ללא הפרעה מן האשפה הבטחונית של הנגב.

     

    ערימה חסרת חן

     

    כאן, בלב השיממון, חיו בעבר - בדומה לימינו - צבא, אזרחים נתמכי המלכות, אנשי דרכים ונותני השירותים להם ומעט מאוד חקלאים (על אף התמונה הוורודה העולה מנוכחותן הזמנית של ערי הנבטים העתיקות). אז כהיום, היה הנגב "העומק האסטרטגי" של ציר התחבורה הארוך והשברירי ממרכז הארץ אל מפרץ ים סוף. לא היה אז בן גוריון, שחלם על הפרחתו הבלתי אפשרית וכנראה גם הבלתי כדאית של המדבר, אבל היו מלכים ומושלים, שחצבו כאן בורות רבים למקניהם ובנו מגדלים לשמור על רשת הדרכים, שגם היא שירתה אך ורק את הדרך החשובה לים סוף.

     

    זהו פשר המצודות העתיקות הסדורות לאורך העמקים שבהם נעו שיירות הגמלים והחמורים נושאי המטענים הנחשקים משוקי המזרח והדרום, אל לב הארץ ואל נמליה. כך הן המצודות ליד ירוחם, וליד שדה בוקר וליד מצפה רמון.

     

    אחת מהן, חורבת חצץ, מתגוללת כערימה חסרת חן בצידי הדרך במקום שבו נחל חצץ משקיע מעט את פני הכביש, ללמדנו שנחל הוא. דווקא כאן, במקום שאינו שונה משאר הגבעות והאפיקים הפחוסים בנוף, גמרו אומר בליבם יושבי המקום להיות המרכז שממנו ייתנו מים לא רק לצרכיהם, אלא אף לשכניהם, ואולי גם ימלאו את כיסיהם בממון שאינו בחשבון ממונותיהם הניתנים להם מעם השלטון. 

     

    קמו יושבי החורבה - שאז, לפני 1,800 שנה ואולי פחות היתה מצודה ושמה אינו ידוע לי - וחצבו בסלע הקירטון הבוהק והרך, בעיקול קרוב מעיקולי נחל חצץ הרחב, כמה בורות ענקיים. עמודי אבן רבועים וכבדים הושארו בליבם כדי לתמוך את תקרות הסלע, מדרגות נחצבו כדי לנקות את הבורות מדי פעם מבוץ ומטינופת, פתחים רבועים קטנים עבור שואבי המים נקרעו כצשהרים בגגות הבורות.  

     

    משסיימו את העבודה וערימות סלע לבן ומסמא באור השמש התגוללו לתפארה ליד הפתחים, הלכו החוצבים והמתינו לבוא שטפונות החורף, שיגירו את זרימתם בעיקול הנחל אל הבורות, שיימלאו עד שפתם והפרנסה מהם בוא תבוא.

     

    משנשמו דרכי הנגב ויושביו הספורים הלכו ותחתיהם באו שוב השממה ונוודיה, נסתמו הבורות בבוץ השטפונות. צרעות בנו את משכנותיהן בסדקים וסנוניות מדבר טחו את הקירות בקיניהן, שעשויים הם טיפין טיפין של בוץ מוקא עם רוקן ונדבקים אל הכתלים כסלסילות קטנות, להכיל את האמהות הדוגרות ואת גוזליהן.

     

    תעלות ההולכה של מי האפיק המעוקל אל פתחי הבורות ניטשטשו והושחתו עם השנים, וכך הפך המקום לאתר ארכיאולוגי, אחד מני מאות כמותו במדבר ויחיד ומיוחד כאן בשל גודלם של הבורות ואיכות שימורם. 

     

    להשתכר, ולא מיין

     

    הפתעה ועונג מזומנים למי שישכיל ללכת במעלה הנחל, אל מקום שבו האפיק הופך מעט סלעי יותר, מעט תלול גדות - ולא חלילה שיש מקום להשוותו אל אפיקיו הכבירים האחרים של הנגב או לנקיקי מדבר יהודה - משום שבעונה הזו, במעבר הירחים ושנות הגויים, עולים בסדקי הסלע בלב השממה נרקיסים רכי מראה, שכתר צהוב בליבם ושובלו לבן בוהק. עליהם הירוקים מרעננים את זקנתו הבלה של הסלע האפור ובאין רוח חורפית של ממש ריחם משכר כל חוטם.

     

    פלא תמיד הוא בעיני כיצד מלך הבצה, כפי שכינהו סופר הילדים הנשכח לוין קיפניס בספרו בן האלמוות אשר גם נושא אותו שם ("הנרקיס מלך הביצה"), וציור של פרח ענוג כזה על כריכתו הצהובה, מעשה מכחולה של הציירת איזה - פלא הוא איך נטבע לנצח בתודעת הגננות והטפליא כמי שהוא ומדבר הינם הפכים שאינם ניתנים לדור בכפיפה אחת.

     

    בימים של שמש וחמימות נוהגים הרמשים כאן כאילו הגיע אביב גדול וזוהר, נוהרים אל סדקי הסלע האפורים ומזמזמים בחללו של המקום כאילו גם הם שותפים למבצע ביעור השממה הקטן הזה, בפינתו של נחל חצץ.

     

    איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים הנגב התיכון (מס' 15). דרך עפר עבירה לרכב חזק מגיעה (לא בימי בוץ ...) מחורבת חצצה שבשולי כביש 204 (צומת-חלוקים ירוחם) אל בורות חצץ, כ-2 ק"מ דרומית-מזרחית למצודה לשעבר. שביל ההליכה המסומן בכחול ממשיך מן הבורות אל ריכוזי הפריחה של הנרקיסים. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נרקיסים. מרעננים את זקנת הסלע
    צילום: לע"מ
    מומלצים