תודה לך שמעון, תן גם לאחרים

אחת לכמה שנים מתרחש במערכת הפוליטית מהלך היסטורי ודרמטי, מהלך שמפיח תקווה ותחושה של התעוררות במפלגה ובציבור בוחרים שלם. כזה היה יום האתמול, בו בחרו חברי מרכז מפלגת העבודה ברוב עצום בחברי הכנסת הצעירים אופיר פינס ויצחק הרצוג לעמוד בראש רשימת השרים בממשלה של אריק שרון.

היה צריך לראות את פניהם החתומות והנפולות של שמעון פרס ויועצו, יורם דורי, כדי להבין עד כמה התוצאות האלה לא תואמות את מה שהם קיוו שיהיה: הכל הם רצו לראות - רק לא מהפיכה, לא התחדשות. רק לא את פינס (שדורש את החלפתו של פרס כבר זמן רב) ואת הרצוג (איש ברק) בראש המפלגה.

אין דרך להתחמק מלומר את האמת ומלתאר את המציאות כמו שהיא: מפלגת העבודה הוכיחה בתהליך דמוקרטי נקי, חסר קומבינות, דילים, טריקים ושטיקים – שהיא רוצה לחיות ולבעוט, שהיא רוצה את הנציגים שלה צעירים ושאפתנים, לוחמנים ומעיזים כמו פינס, וממולחים כמו הרצוג. החולה ששכב חסר דופק כמעט במשך קרוב לשלוש שנים ושידר אותות חיים רק בין טלפון לטלפון משרון, העביר מסר חד משמעי לציבור כולו: אני כאן, הידיעות על מותי היו מוקדמות.

ועוד דבר הוכיחה המפלגה הזאת, שכל כך קל ונוח לחבוט בה: שהיא נמצאת בשיאו של תהליך החלפת מנהיגות, תהליך שבו אומרים החברים לזקן השבט, שמעון פרס – תודה. תודה לך שמעון על השנים היפות, תודה לך על אוסלו, תודה על הכל. תודה, אבל מספיק זה מספיק. תן גם לאחרים.

פרס צועק לתוך מיקרופון מקולקל

ואם התוצאות לא הספיקו, גם הגורל שיחק נגד פרס. באמצע נאומו, כשעמד על הבמה וצעק בלי היכר ושיבח את התוצאות - המיקרופון החליט להתקלקל. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, נעלמו הצעקות של פרס, והמיקרופון נדם. היושב ראש עמד על הבמה לבדו, צועק לתוך מיקרופון מקולקל, ולרגע נראה מנותק לחלוטין מן המציאות. בקהל המחזה הזה לא הזיז לאף אחד. פרס מדבר, פרס לא מדבר – זה לא הטריד את חברי המרכז. מבחינתם הוא כבר שייך להסטוריה. רגע עצוב, ללא ספק.

התהליך הזה, שצבר אתמול תאוצה ושיאו עוד לפניו, החל לפני חודשים אחדים, כששמונה חברי כנסת, ובהם אופיר פינס, דרשו להקדים את הפריימריס. הוא החל אז, והוא נמשך בליל המיקרופונים של אהוד ברק. כבר באותו ערב, כשאולם שלם קם על הרגליים והצביע בעד הקדמת הבחירות ליושב ראש, היה ברור שהמפלגה מראה לפרס את הדלת. ואם למישהו זה לא היה ברור אז, זה נכתב אמש על הקיר בצבע אדום בוהק.

לתוצאות ההצבעה בעבודה יש משמעויות רבות נוספות, חלקן אפילו נסתרות מן העין בשלב הזה. התוצאות קודם כל מצביעות על כך שהעבודה מאסה ב"שטיקים" ובטריקים של הגוורדיה הוותיקה, מאסה בתרגילים הפוליטיים שנרקמים מאחורי דלתות סגורות, ונחתמים בלחיצות ידיים רפות.

המפלגה הזאת, גם במתכונתה הדיאטטית, רוצה להשפיע, רוצה להיות אלטרנטיבה. המנהיגות הנוכחית לא נתנה לה את התענוג הזה, וספק אם אי פעם תיתן לה. לפרס אין בגילו את הכוחות הנדרשים כדי להוות אלטרנטיבה, ולא ברור אם לפואד בן אליעזר ולאפרים סנה יש.

לכן, עמידתו של פרס בראש מפלגת העבודה, שעד לפני שבוע היתה אמורה להיות אופוזיציה לוחמת, היא פארסה פוליטית ממדרגה ראשונה. פרס לא רוצה להיות אופוזיציה. הוא רוצה להיות בממשלה, לשבת בקבינט ולהוביל מהלכים במספר שתיים, כי בזה הוא טוב.

הוא בא לשקם את המפלגה, אבל במשך שנה וחצי מאז שנבחר, המפלגה לא שוקמה. מספיק להסתכל על מספר המתפקדים העלוב שיש לעבודה כדי להבין עד כמה העבודה לא עברה תהליך שיקום תחת ידיו האוהבות של שמעון פרס. ומה הפלא? בדרך של פרס, של הדואליות ושל הדיבור בשני קולות אי אפשר לשקם מפלגה. ובדרך הזו, העבודה מאסה.

המכה שקיבל וילנאי

ויש עוד משמעות להצבעה אמש, משמעות קשה וכואבת עבור מתן וילנאי, שהשקיע קרוב לשלוש שנים מחייו כדי לחזק את מעמדו במפלגה. וילנאי סייר בסניפים, ביקר בחוגי בית והקים מטה. אבל הסיורים האלה לא עזרו לו.

אמש, האיש שרוצה להיות יושב ראש מפלגת העבודה, חטף מכה משפילה, ונבחר אחרי שלום שמחון, אחד האנשים הקרובים ביותר לברק. רמז עבה מזה אי אפשר לקבל כשמסתכלים לעבר ההתמודדות על ראשות העבודה בעוד חודשים אחדים.

אפשר להמשיך ולמנות את האנשים שהמרכז היפנה להם גב: עמרם מצנע וחיים רמון, למשל, הם שניים מהם. גם בנימין בן אליעזר לא ממש יכול ללכת הביתה מרוצה. המרכז, שנחשב לשלו, שלח אותו למקום שהוא נורא קיווה לא להיות בו. המקום השלישי הוא אומנם מכובד, אבל במציאות הנוכחית הוא מקום של אנשי העבר, לא של אנשי העתיד.

ובהקשר זה, של המפסידים, אפשר אולי לספור גם את איתן כבל, שלא העז, ושבחר להישאר מחוץ למשחק. אולי אם היה לו את האומץ והכוחות להיכנס לזירה, יכול היה להפתיע גם הוא.

ועוד מנצח - אהוד ברק

מלבד פינס והרצוג, בראש המרוצים יכול (והוא אכן עושה את זה) לשבת אהוד ברק. נכון שבייגה שוחט ודני יתום, שניהם חבריו, נשלחו למקומות לא נעימים ברשימה, אבל כששמחון בחמישיה, פינס והרצוג מובילים את הרשימה ומתן וילנאי, האיש שרוצה להנהיג, נמצא במקום השישי – יש סיבה למסיבה.

ברק הימר, ובגדול, על פינס, הרצוג ושמחון – ושלושתם בחמישיה. ויש גם את דליה איציק, שלא יירחק היום שבו תצא מהמחבוא הפוליטי שבו היא מסתתרת ותודיע בריש גלי שהיא תומכת בברק. ובחשבון הזה – לברק יש ארבעה בחמישיה הפותחת.

ומילה אחת על העתיד: יכול מאוד להיות שבסופו של מהלך, הכניסה של מפלגת העבודה לתוך ממשלת הנסיגה מעזה תתברר בסופו של דבר כמהלך נכון מבחינה פוליטית.

לא זאת בלבד שבזכות העבודה ישראל תיסוג מעזה, אלא שאם לפינס יהיה את האומץ הפוליטי הדרוש לקחת את משרד הפנים – זה ישליך גם על מעמדה של שינוי. למה יצטרך בוחר מבולבל להצביע בשביל שינוי של טומי לפיד ואברהם פורז, כשיש לו את שר הפנים החילוני אופיר פינס בהנהגת העבודה - אולי ה"עבודה החדשה" בקרוב?!

ובאשר להרצוג, למרות ניצחונו הגדול, הח"כ הצעיר והנמרץ צריך לתפוס יותר אומץ. הרצוג אומנם אהוד מאוד, אבל לפי שעה הוא מעדיף בדרך כלל למצוא את דרך האמצע, זאת עם הפשרות, ולא את הדרך הקשה של ההכרעות. אבל, ייתכן והקפיצה הגדולה תלמד אותו דבר או שניים על הצורך להכריע.

וגם אם זה לא נראה כך כרגע, מבחינה דמוקרטית הבחירה של חברי מרכז העבודה מעודדת: אולי, בזכות הבחירה שלהם, בזכות קידום צעירים ונמרצים, תחזור העבודה להיות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון היחיד של היום.