"שבת חתן תהפוך לשבת של אבל"

העובדים התמימים ששילמו את מחיר הטרור: שישה ישראלים נהרגו אמש (יום ה') במתקפה משולבת של מחבלים פלסטינים על מסוף קרני שברצועת עזה. ארבעה יהודים, ערבי ובדואי. כולם עבדו במסוף לפרנסתם - עובדי ניקיון, סבלים ומובילים - שתפעלו את המקום, המהווה את "צינור החמצן" לפלסטינים ברצועת עזה. דווקא הם שילמו את מחיר הטרור. 

ואלו קורבנות מתקפת הטרור:

• עופר טירי, בן 23 מאשקלון.
• מונעם אבו-סביה, בן 33, מדבוריה.
• איברהים כחילי, בן 46, מאום אל-ע'נם.
• איוון שמילוב, בן 53 משדרות.
• דרור גזרי, בן 31 משדרות.
• הרצל שלמה, בן 53 תושב שדרות.
  

האבל במשפחת המאבטח עופר טירי

עופר טירי, בן 23 מאשקלון, שירת בחיל האוויר והשתחרר מצה"ל לפני כחצי שנה. הוא עבד כמאבטח במסוף קרני. לפני שירותו הצבאי, סיים ללמוד בתיכון בישיבת קריית נוער בירושלים. הוא למד המשך ללימודי י"ג י"ד כהנדסאי אלקטרוניקה. טירי הותיר אחריו זוג הורים, שלמה ושושנה, ותשעה אחים ואחיות.

לפני יומיים חגגה משפחת טירי מסיבת בר מצווה של אחיינו של עופר. כל המשפחה נפגשה וחגגה יחד. השבת הייתה אמורה להיות "שבת חתן" בבית הסבא והסבתא (הוריו של עופר) בגבעת ציון באשקלון. אחד מבני המשפחה הצביע על הסירים, ואמר: "הנה, הכל מוכן לשבת חתן. אבל כל זה ישמש אותנו עכשיו לשבעה על מותו של עופר".

בני המשפחה סיפרו עוד: "עופר היה בחור זהב. בחור עם ידיים מזהב, כל מה שנגע בו היה מוצלח. הוא אהב לבשל, ואתמול, לפני שיצא לעבודה, הבטיח לאימו שיעזור לה ביום שישי בבישולים לקראת שבת חתן בר המצווה.

"לפני שבוע ארגן עופר מסיבה לכל החבר'ה שלו. הגיעו חברים מכל רחבי הארץ לבלות איתו יחד בשישי-שבת. החברים סיפרו שבשבת הזו הם נזכרו באירועים מהעבר, ועופר דיבר על תוכניותיו לעתיד, בהן קורס שהוא חושב לעשות על מנת לעסוק בתחום המזגנים, תוכניות שלא יתגשמו לעולם".

חבריו סיפרו שהוא היה המסמר של החבר'ה, הוא היה מצחיקן, אהב לספר בדיחות, אהב לרקוד ולשמוח. "הוא היה זה שמשמח את כולם, זה שמנחם", ועכשיו קשה להם להתנחם: "עופר היה בחור מאמין, הסתדר עם כולם לא היה אדם שלא אהב אותו. הוא היה חביב נעים, מנומס. היהלום שבכתר, הדובדבן שבקצפת", סיפרו בני המשפחה.

אחיו של איברהים כחילי: אנחנו מכניסים להם אוכל, והם רוצחים

איברהים כחילי, בן 46 מהכפר הבדואי אום אל-ע'נם, הסמוך לדבוריה עבד במעבר קרני למעלה מ-10 שנים. הוא ואחיו, עבד, הקימו חברה ועסקו בעיקר בפריקה ובהעמסה של סחורות. האח במקרה לא נכח במקום בשעת הפיגוע, וכך אמר ל-ynet בהתייחסו למחבלים הפלסטינים: "מדובר באנשים כפויי טובה, אנחנו מכניסים אליהם, אוכל ותראו מה קורה. אני כועס על מי ששלח אותם להתפוצץ במחסום, זה לא אנשים. זה חיות".

כחילי, נשוי ואב לחמישה, לא פחד לעבוד במחסום קרני. "יש במקום חומה ענקית ואף פעם לא ציפינו שמישהו יצליח לחדור את החומה. גם אם ידענו שזה מקום מסוכן, אחרי הכל - זו הפרנסה שלנו". בני משפחתו אומרים כי על אף הכאב הגדול שהם חשים, אחרי הכל, "הכל כתוב למעלה".

"זה הגורל. בקרני עובדים בני כל הדתות והסיכון הוא על כולם, גם על היהודים וגם על הערבים", אמרו בבית ההרוג. לבית המשפחה הגיעו מנחמים מכל הסביבה, בהם גם מכרים יהודים. אחיו, יוסף, אמר: "אני מקווה בשביל כולנו שיבוא שלום ושאחי יהיה הקורבן האחרון שישלם את מחיר המלחמה". 

מונעם אבו-סביה הקים במו ידיו חברת הובלות

ביישוב המוסלמי הסמוך, דבוריה, מבכים את מותו של מונעם אבו-סביה, בן 32, שעבד במחסום כמעט 10 שנים, שם ביסס את פרנסתו, הקים במו ידיו חברה קטנה של משאיות ובנה את עצמו, כפי שסיפרו בני המשפחה. הם מספרים שאבו-סביה ידע שהמקום מסוכן, אבל חשב על הפרנסה.

אחיו, סלים, מספר: "כשחושבים על פרנסה, לא חושבים על דבר אחר". אבו-סביה נישא לא מזמן ולפני כשנה וחצי נולדה בתו הבכורה: "הוא עבד מאוד קשה ובקושי ראינו אותו, אך מה שהכי אהב זה את הילדה, הוא היה מתקשר אליה כל הזמן, דורש בשלומה ומביא לה מתנות". מנעם אבו-סביה ראה שם לא אחת פיגועים, ובכל פעם נהגו לומר לו שזה מסוכן, "הוא היה עונה לנו שהוא חייב להביא פרנסה הביתה", אומר האח.

בן דודו של ההרוג, ד"ר פאדר אבו-סביה, אומר כי הוא מבין ללבו של מנעם: "יש סכנות בחיים אבל חייבים לקחת סיכון בשביל להביא כסף הביתה. אצלנו בכפר הרבה מאוד אנשים מתפרנסים מעבודה כנהגי משאיות". לאחר ששמעו על הפיגוע, החלו בני המשפחה לדאוג. כשלא ענה להם, התקשרו לנהגים אחרים שקראו לו בקשר.

חברו, ג'ועד עזיזה, שעובד אף הוא במחסום קרני מספר: "10 דקות לפני הפיגוע עוד ראיתי אותו, כשיצאתי מהמחסום שמעתי בקשר שקורה משהו. ניסיתי לקרוא לו, הוא לא ענה לי וכל הלילה חיפשתי אותו בין בתי החולים".

איוון שמילוב: חזר לעבוד במסוף בלית ברירה

איוון שמילוב, תושב שדרות בן 53 נשוי ואב לשניים, עלה ארצה מחבל הקווקאז לפני 10 שנים. לפני כשנתיים החל לעבוד במסוף קרני כעובד כללי, אך לדברי בני משפחתו, החליט לעזוב את מקום עבודתו, עקב החשש הביטחוני. 

"בגלל קשיי הפרנסה באזור שדרות לא היתה לו ברירה. הוא החליט לחזור ולעבוד שם", סיפר קרוב משפחתו, ויקטור רבייב. מאז שנודע על מותו של שמילוב התאספו בני הקהילה הקווקאזית העניפה בבית המשפחה בשדרות, כשהם ממררים בבכי.

חבריו סיפרו כי איוון עלה ארצה ממניעים ציוניים: "הוא הגיע לארץ כי הוא מאוד רצה להגיע לפה. מאז, חיפש כל דרך להתפרנס, הוא לא רצה לשבת בבית, ועבד בכל מיני עבודות. דווקא במקום העבודה שלו הוא מת. הוא היה איש שקט וכולם פה אהבו אותו. כולם העריכו אותו, את השקט שלו ואת העובדה שהוא אהב לעזור לכולם". 

דרור גזרי: עוגת יום ההולדת ממתינה במקרר

"עוגת יום ההולדת של דרור במקרר, מחכה לו. הוא ביקש שאחכה לו בבית בצהריים, ואני באמת אחכה כאן, אבל הוא לא יגיע". כך סיפרה תמי גזרי, אשתו של דרור גזרי, שנהרג אמש במתקפה המשולבת במעבר קרני. דרור אמור היה לחגוג היום את יום הולדתו ה-31.

בני הזוג נישאו לפני שש שנים, והתגוררו יחד בשדרות. דרור עבד כמנקה במסוף בחודשים האחרונים. תמי, אשתו, סיפרה כי אתמול בלילה היתה לה תחושה רעה מאוד כאשר שמעה על הפיגוע. "ישבתי בסלון ופתאום היה מבזק חדשות, והודיעו על הארוע בקרני. מיד אמרתי לעצמי, 'הנה בעלי הלך'.

"היתה לי תחושה איומה שזהו, הוא נפגע. לא רציתי לספר לחמותי ולא לדבר על זה עם אף אחד. פשוט ישבתי וחיכיתי. בשעה 04:00 לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת, באו ואמרו לי שבעלי מת. מאז שהודיעו לי אני יושבת ומביטה בתמונות של החתונה, ואומרת לעצמי, הנה בעלי, שאהב אותי, הלך ולא ישוב".

לדבריה, היא ביקשה מדרור שוב ושוב שיפסיק לעבוד במסוף. "אמרתי לו שזה מקום מסוכן, יש פה המון מפעלים גדולים לידינו ואפשר לעבוד גם שם. 

"הוא עצמו פחד לעבוד שם, אבל אמר לכולם שזאת פרנסה, ועד שהוא לא ימצא מקום עבודה אחר הוא לא יעזוב. הוא היה מאוד חרוץ, אהב לעבוד בגינה ועזר לכולם. הכאב הזה הוא כאב גדול מאוד כי הוא באמת באמת אהב אותי מאוד. אני מקווה שאני אצליח להמשיך את החיים שלי מפה".

תמי סיפרה: "קניתי ממתקים ותכננו, אמא שלו ואני, לעשות לו מסיבת יום הולדת היום. אתמול בערב הוא התקשר אלי ושאל אותי פעמיים אם אני אהיה היום בבית בצהריים. הוא חזר ושאל שוב, והבטחתי לו שאהיה. אני באמת אהיה בבית, אבל הוא לא יהיה שם". 

הרצל שלמה: שירת 30 שנה בקבע

הרצל שלמה, בן 53, נשוי ואב לשלושה משדרות, עסק אף הוא במסוף קרני בעבודות כלליות.

"הוא יחסר לנו מאוד בשכונה", סיפר חברו איתן פרץ. "הבית והגינה שלו היו מאוד מטופחים והוא היה איש עם ידי זהב שעשה דברים מאוד יפים. הוא היה איש משפחה, איש טוב שהיה מאוד נעים לשבת איתו ולשתות איתו קפה", הוסיף.

הרצל עלה ארצה מכורדיסטאן בשנת 1953, ושירת בצה"ל כאיש קבע במשך 30 שנה כנהג סמיטריילר. בני משפחתו סיפרו כי הוא התקשה מאוד לשבת בחוסר מעש וחיפש עבודה. "למרות שהוא היה איש צבא והיה מודע מאוד לסכנות באזור קרני, הוא בכל זאת הלך לעבוד שם, ולא בחל בשום עבודה. הוא עבד בעבודות כלליות ועבודות אחזקה".

הם סיפרו כי הוא היה איש חרוץ שאהב לעזור וסייע לכל מי שפנה אליו בשל היותו אדם יצירתי מאוד.

אלפים מתושבי שדרות ליוו אותו למנוחות. במהלך הלוויה, סערו הרוחות כאשר ראש העיר, אלי מויאל, ספד לו ותבע, "דרישה חד משמעית למלחמה בעזה". נדמה שכל הזעם על ירי הקסאמים מהרצועה התנקז כאן. "שרון תתפטר", "צריך לפרק את הממשלה", זעקו רבים. קרובי המשפחה ובני העדה הכורדית שהגיעו למקום ביקשו מהקהל לשמור על איפוק ולכבד את המעמד.

את הממשלה ייצג שר השיכון הטרי יצחק הרצוג: "אני כאן כדי לומר לאבו מאזן, אין לך 100 ימי חסד, היו בחירות דמוקרטיות ועליך לעשות מעשה. נפעל בנחישות נגד ארגוני הטרור ונגד האחראים לפיגוע הזה".